עט סופר חלק ג עו

העשה שנכתב בלשון שאור דוחה לאו דשאור, אבל ניחא אם לא כתוב שאור אין לוקין על שאור שנלמד מחמץ כי אין מזהירין מה"ד, הקב"ה חדי בפלפולי דאוריי':

בשב שמעתתא משמן רוקח שער ט' אות כ"ח, כתב לישב רמב"ם בקונה חמץ בפסח דסובר דעשה תשביתו הוא דוקא ביום הראשון דהיינו ע"פ אלא דהאי ברייתא אתיא כמ"ד ביומא דף ל"ו דגם לאו דנבילה אינו לאו מעליא דחשיב ג"כ ניתק לעשה ואף דא"א לקיים העשה דלגר אשר בשעריך תתנו אלא קודם עבירות הלאו אפ"ה חשוב לאו הניתק לעשה ע"ש ברש"י א"כ אף דעשה דתשביתו הוא קודם פסח אפ"ה חשוב לאו ניתק לעשה, אבל לדידן דקי"ל כרע"ק ביומא דלאו דנבילה לא חשוב ניתק לעשה וה"נ בל יראה חשיב לאו מעליא ע"ש, ועי' נב"י ח"ר סי' כ', וח"ב סי' ס' וס"א בענין זה, ומר"ם שי"ק מצוה ט':

פרט ו'. אם הלאו כולל יותר מעשה. רמב"ם תמורה פ"א, כל המימר לוקה וכו' ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שנאמר ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהי' קדש, מפני שיש בה עשה ושני לאוין ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו אע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו לח"מ כתב בתמורה פ"ק א"ל אביי וכל לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו והרי מימר ותירצו היי ליה תרי לאוין וחד עשה, ורש"י הביא גירסא אחרת שאני מימר דהוי לאו שוה בכל, פי' דמימר לאו שלו שוה בכל בציבור ושותפין אבל העשה אינו שוה בצבור שותפין, ולכך לא אתי העשה הגרוע ודחי הלאו ע"ש, ועי' שג"א סי' פ"ב שמאריך אם ב"י ניתק לעשה כיון שנשים פטורות מעשה תשביתו וכבר הבאתי הקושי' ותירוצים מאחרונים במקנה כלל ט' פרט ב':

אעתיק מש"כ בספר כריתות אות קס"ד לאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, וניתק הוי בשני פנים האחד שאינה עוקר הלאו אבל הוא כתיב אחריו כמו גבי נותר לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר באש ישרף, פליגי תנאי אי חשוב ניתק אי לאו מהא דמייתי שבועות דף ג' ושרפת את הנותר באש בא הכתוב ליתן עשה וכו' ופליג עלי' וקאמר לא מן השם הוא, ומפרש בתמורה דף ד' דפליגו אי חשיב ניתק היכא דלא עקר ללאו ושם פליגי בזה אמוראי, אבל היכא דהעשה דוחה קמן הלאו ולא עקר הכל מודים דלא הוי ניתק, וכן היכא דהעשה קודם ללאו היכא דלא עקר הכל מודים דלא הוי ניתק, והיכא דהעשה עוקר הלאו והעשה אחרון אע"פ שהעשה אינו סמוך ללאו חשוב ניתק ולא לקי כמו לא תגזל והשיב תשיב או והשיב את הגזילה כדאיתא בתמורה דף ד' בשיטת פלוגתא דאביי ורבא בכל מלתא דאמר רחמנא ל"ת דרושים שם, וכן עשה ולאו הניתק מתרי לאוין כמו גבי תמורה דיש עשה ואם המיר ימיר ותרי לאוין לא יחליפנו ולא ימיר אותו וסופג ארבעים, וכן מתרץ בתמורה דף ד' ואע"ג דתרי לאוין דרשינן חד בשלו וחד בשל חבירו, והטעם כיון דאין עשה מנתק תרי לאוין הכא נמי אע"ג דלא שייכי בחד ענייני לא מנתק חד מנייהו דאין בריר' ושלו' דאין עשה דוחה תרי לאוי עכ"ל:

ל"א חולין דף א' כתב על רמב"ם לכאורה יש להבין בגמרא לא נאמר רק טעם משום דהוי תרי לאוין וחד עשה, ולמה מוסיף רמב"ם טעם מדעתו ואם הי' טעם הגון למה לא נאמר זה בגמרא, לענ"ד דהך דינו דכתב דצבור ושותפין לקי אע"ג דאין עושין תמורה אינו מוסכם אליבא דכ"ע, דלרבא דאמר כל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, שפיר י"ל דצבור ושותפין ג"כ אע"ג דלא אהני מעשיהם דאינם עושים תמורה אפ"ה לקו עכ"פ, אבל לאביי דאמר כ"מ דא"ר ל"ת מהני דאי לא מהני אמאי לקי, א"כ בציבור ובשותפין ג"כ ודאי לא לקי כיון דלא אהני מעשיהם, לפ"ז צדקו דברי רמב"ם, דהתם בגמרא אביי הוא דפריך והרי מימר דלאו הניתק לעשה ולקי ולא מצי הגמרא לשנויי לדידיה רק טעם האחד משום דהוי תרי לאוין דטעם השני דלאו כולל יותר לא מצי לשנויי לאביי דלדידיה באמת צבור ושותפין אינם לוקין, אבל לדידן דקי"ל כרבא ולדידיה צבור ושותפין ג"כ לוקין אע"ג דאין עושין תמורה ולזה יש להוסיף עוד טעם דלא הוי לאו ניתק לעשה משום דלאו כולל יותר מעשה ע"ב באריכות:

מל"מ מלוה ולוה פ"ג כתב אני תמיה בדין זה, האיך כתב דאינו לוקה משום דניתק לעשה דהא לא ניתק אלא לגבי עני דכתיב ואם איש עני הוא, ובלאו ולא תבא אל ביתו כולל יחד עשיר ואביון וכו' א"כ תינח היכא דמשכן עני דאינו לוקה משום דאית ביה עשה דחזרה אבל משכון עשיר אמאי אינו לוקה כיון דליכא ביה חזרה, וסבור הייתי לומר דכיון דלאו זה הוא כולל עני ועשיר ומקצת הלאו ניתק לעשה דהיינו היכא דמשכן לעני מיקלש קליש לאו זה ואינו לוקה אף היכא דמשכון עשיר דליכא ניתק שוב ראיתי להיפך ממש"כ רבינו בתמורה דאם לאו כולל ועשה פרטי שלוקה על הלאו אף על הפרט שניתק לעשה כיון שיש בלאו פרט אחד שלא ניתק לעשה, לפ"ז הכי נמי ילקה אף הממשכן את העני אף שניתק לעשה ועי' תוס' יומא דף ל"ו ע"ש:

שואל ומשיב בח"ר סי' קכ"ו מביא קושי' בהא דנסתפק בחולין קמ"א אם טעמא דר' יודא משום לאו הניתק לעשה, הרי ר"י ס"ל דסומא פטור ממצות ושיטת מכריע