עט סופר חלק ג ז

ב' פלוגת' דחזקיה עם ר"א נראה עפ"י הנ"ל אם אכילה בכזית ממילא א"א להעמיד בלשון אכילה הנאה כאשר הסביר ה"ה פ"ח ממ"א כל דבר אכילה אין דרך הנאתו אלא באכילה ע"כ אין לוקין על הנאה, אבל אם אכילה כ"ש בודאי הנאה בכלל אכילה כידוע ממהרש"ל אם כ"ש אסור גם שלא כדה"נ אסור, ר"א סובר אכילה בכ"ש ע"כ אמר אחד איסור אכילה אחר איסור הנאה בכלל וחזקי' סובר בכזית אין הנאה בכלל ורל"ק דסובר ח"ש מותר יען אכילה בכזית כאשר כתב ראש יוסף, שפיר מקשה מאבמה"ח ולא קשה דלמא בח"ש אליבא דרל"ק, כי ר"א א"א כרל"ק ע"ש באריכות:

הנה הסכמות אחרונים גם מי שסובר הנאת מעיו חייב אבל צריך גם הנאת גרונו כי אם כרך איסר בסיב ובלע פטור עי' מל"מ פי"ד ממ"א אבל מצאתי בטהרת הקודש דף ע"ח שכתב הא מלתא אי נימא במין במינו רואין תלי' בפלוגתי' דר"י ורל"ק, דלמ"ד על הנאת גרונו א"כ מה שאסרה התורה מין בשאינו מינו עד ס' הי' טעם הדין משום שמרגיש טעם האיסור ונהנה ממנו, לפ"ז ראוי לאמור במין במינו שאינו נרגש דאינו צריך ס', אבל למ"ד על הנאת מעיו הוא דחייב וא"כ מאחר דמעיו אינו מרגיש טעם האוכל א"כ ע"כ טעם הדין הוא שכשמעיו נהנים בדבר שיש בו שיעור כל כך שחיך מרגיש אז חייב, וא"כ הרגשת טעם האיסור אינו רק סימנא בעלמא דשיעור זה אינו מתבטל אבל החיוב אינו מפני הרגשת הטעם כלל וממילא דלפ"ז אין הפרש בין מין בשא"מ ובין מין במינו ע"ש, ובדף ע"ח מחדש אליבא דרל"ק דסובר ח"ש מותר לא שייך היתר מצטרף לאיסור כיון דאיסור גופו ג"כ היתר הוא והאיך יאסר בהצטרף עוד היתר עמו ופלא:

ח"ס או"ח קנ"ז מחדש בי כ"פ לכ"ע הנאת מעיו בעינן ומביא ראיה מכתובות דף ל"א הגונב חלבו של חבירו ולא אמר לחמו ביוכ"פ אלא ע"כ משים דאגניבה מחייב בבית הבליעה ואאכילה דיוכ"פ לא חייב עד דנחית למעיו משא"כ חלב ע"ב אכל מירושלמי פ"ח דתרומה מבואר להיפך ח"ל ירושלמי שהי' ר"א אומר הלעוס כבלוע אף בשבת כן אף בפסח כן אף ביוכ"פ כן ופי' המפרש מהר"א פולדא ביוכ"פ אם לעס אוכלין ככותבת מיחשב כבלוע וסבר אף דלא בלע מיתב דעתו כאלו בלע, ועי' כ"ס סי' קי"ז באריכות, ואמרי בינה כתב לפי ח"ס פליגו גמרא דידן עם ירושלמי והיינו יכולין לומר כי בזה פליגו ירושלמי וגמרא דידן גבי ח"ש ביוכ"פ ואין להאריך עכ"ל ודבריו סתומים ונראה לפרש כי רל"ק סבר ח"ש מותר יען דסובר הנאת מעיו ואם חזר והקיא פטור ע"כ לא שייך חזי לאיצטרופי אותו חצי זית כאשר הבאתי בפרט [ ] אבל ביוכ"פ שלועס חייב יען דמיתב דעת גם רל"ק מודה חזר והקיא ואכל ולועס פעם שני חייב ממילא סובר ג"כ ח"ש אסור ודו"ק:

כ"ס קי"ז מביא מח"ס בשתיה לכ"ע בתר גרונו וכן ביוכ"פ אזלי' אפי' לרל"ק עי' סוכה מ"ט ע"ב כי שבע אינש חמרא מגרונו שבע ועי' מג"א קפ"ג ע"ש, ולי צ"ע מרש"י כתובות ל"ב ביין תרומה כתב הנאות גרון ומעיו, ובסי' צ"ו מחדש אכילת קדשים צריך הנאת מעיו ולא הנאת גרונו אבל אכילת מצה וליל ראשונה בסוכה וכדומה יוצא בהנאת גרון (צ"ע מרשב"א סוכה ל"ה כתב הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה) מצות אכילת שבת ויו"ט ופורים דבעי עונג שמחה אינו יוצא רק בהנאת מעיו, חיוב בהמ"ז תלי' בהנאת מעיו, אכילת יוכ"פ אינו חייב אפי' איסר דאוריי' ליכא רק בהנאת מעיו עי' סי' קי"ז באריכות:

שו"ת חו"ת יאיר סי' ט"ו נראה לי שאין לאסור חצי שיעור בדבר הנזכר שיעורו בתורה בפי' כגון טלטול ד' אמות דילפינן משבו איש תחתיו כתחתיו או אלפים אמה ממגרשי הערים או מג"פ מאל יצא איש דמחנה ישראל דאם התורה התירה בהדי' לא מצינו שרז"ל יאסריהו מפני חצי שיעור ותחום אלפים דשבת גזרי להרחקה ומצינו סמך עי' פ"ר דעירובין דנ"א ולולי דגזרו בפי' הא מותר בפחות מג' פרסאות, ויש לנו ראי' נכונה מדברי הט"ז בי"ד ר"ס קי"ז, וכן אין ענין חצי שיעור בדבר שאין לו עיקור כלל בתורה בלאו כגון כל שיעורי טומאת אוכלים ומשקים ומת ונבילה ושרץ וכיוצא בהם דאסמכינהו בקרא דארץ חטה בפ' כ"מ דאין דבריהם בענין איסור רק כך אמרו ע"פ אסמכתא וקבלו הל"מ ובפחות ודאי לא אעפ"י דיש בהם מלקות וקרבן כגון כהן ונזיר או נכנס למקדש מ"מ לא אמרו חז"ל השיעורים רק לענין דאין בהם טומאה בפחות וממילא לא בא לכלל מלקות וקרבן ודו"ק:

פרט ד'. רמב"ם. פ"א מחמץ ומצה, החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהי' בה היתר אכילה, הלכה ז' האוכל מן החמץ עצמו בפסח כ"ש הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל ואעפ"כ אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות [מתחיל האוכל כ"ש, קאי על גברא ומסיים הרי זה אסיר ולא אמר כ"ש אסור מה"ת וצ"ב]:

א' כ"מ הקשה למה לי קרא בחמץ בפסח הא בכל איסורין שבתורה קי"ל ח"ש אסור מה"ת, ועוד קשה דאי מקרא איפכא ה"ל למילף מיניה דלא יאכל שיעור אכילה משמע וצ"ע על מ"ש והאוכל פחות מכזית למה ליה פחות מכזית דהא אאוכל כ"ש קיימינן:

ב אור חדש הקשה איך דרש תרתי ממשמעות זה דלמא משום איסר הנאה לחוד נכתב בצירי או משום איסור