עט סופר חלק ג סה

בשלכד"א ע"ש, ואולי בקדשים אשר כתיב למשחה צריך לאכול כדרך אכילה ועי' כ"ם צ"ו ומ"ח ח"ר סי' ל"ב:

פרט ו'. אם יוצא במ"ע באכילה גסה. המל"מ ביס"ת כתב נסתפקתי באוכל דבר איסור אכילה גסה כגון שהי' שבע הרבה אם חייב ויראה דאינו חייב דקי"ל כל איסורין אין לוקין אלא כדרך הנאתן ופשיטא דאכילה גסה הוי שלא כדה"נ, מיהו יש לחלק בין היכא שמאכל מצד עצמו לא הוי כדרך הנאתו כגון שערב דבר מר או אכלו חם, להיכא שאכלו אכילה גסה דהמאכל מצד עצמו הוי כדרך הנאתו אלא שהשינוי בא מצד האוכל שהי' קץ במזונו, אך ביומא דף פ' ארל"ק האוכל אכילה גסה ביוכ"פ פטור מ"ט אשר לא תעונה פרט למזיק הרי מבואר דאכילה גסה לא שמיה אכילה, מיהו גם זה יש לדחות דשאני התם דלא תלה האיסר באכילה כ"א קרא כתיב אשר לא תעונה דביתובי דעתא תלה רחמנא ומש"ה בעינן ככותבת וקים להו לרבנן דאכילה גסה לא מייתבא דעתיה אבל לעולם דאכילה גסה אכילה מקרי וכו' ובנזיר דף כ"ג אמרי' פושעים יכשלו בם זה שאכלו אכילה גסה ופריך הא רשע קרית ליה פסח מיהא קא עביד, והקשו תוס' דמשמע דאכילה גסה שמה אכילה ע"ש ובתוס' יוכ"פ וכפ"ת דף י"ב, הרי מבואר דבפסח דכתיב ואכלו את הבשר אם אכלו אכילה גסה לא יצא י"ח, ועי' יבמות דף מ' הקשו גמרא בפשיטות אכילה גסה נמי שמה אכילה, וב"ק דף ק"ו, הרי מבואר דכ"מ שכתב אכילה ממעיטנן אכילה גסה מיהו נ"ל בב"ח וכ"כ חייב אף אם אכלן אכילה גסה דכי היכי דלוקה עליהן אף שלא כדה"נ משום דלא כתיב אכילה ה"נ לוקה אם אכלן אכילה גסה, ועי' תוס' ע"ז דף י"ב מדבריהם יש ללמוד דמלבד דאוכל אכילה גסה דאינו חייב איסורא נמי ליכא וזה הוא דבר תימה ע"ש, וכ"ס סי' קי"א:

שעה"ת ח"ג כלל כ"ב אות מ"ב, רבא סובר בפסחים דף מ' אכלו נא לוקה עי' רמב"ם פ"ח מק"פ ע"כ צ"ל בפסח גלי קרא שלוקין שלא כדה"א, לפ"ז נפ"מ בק"פ דחזינן דתורה אמרה אפי' שלכד"ה עובר אל תאכל ממנו נא, דהוי אכילה ה"ה אפי' נצלה כל צרכו ואכל שלא כד"ה קיים מצות אכילת קרבן פסח ע"ש באריכות:

עי' שג"א סי' צ"ו לר"ש שכ"ש אסור וחייב מלקות ה"ה דיוצא בכ"ש במצה ע"ש וברוך טעם כלל עשה דל"ת פ"ג מאריך בו:

פרט ז'. פסק. רמב"ם פ"ה מיס"ת הלכה ח"י בד"א שאין מתרפאין בשאר איסורן אלא במקום סכנה בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או ביו"כפ אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי שאין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפי' שלא במקום סכנה חוץ מכ"כ ובב"ח שהן אסורין אפי' שלכדה"נ לפיכך אין מתרפאין בהן אפי' שלא כדה"נ, אלא במקום סכנה יש לדקדק מדברים שאיסורין בהנאה נקוט שלא כד"ה שעושה רטיה ולא נקיט שמערב דבר מר באיסר הנאה ואוכל, ע"כ אמרי בינה הלכות פסח סי' ז' מחדש באיסר הנאה שאוכל עם דבר מר ואין הנאה לחיך מ"מ הנאה יש שמילא כריסו ושבר רעבון מעיו ואסור מדאוריי' ע"כ נקט רק מלוגמא ורטיה, וכ"כ עטרת חכמים פסחים בסוגי' תרומת חמץ בסופו:

וכ"מ כתב פסחים מר בר רב אשי וכו' א"ד מידי דרך הנאתן קא עבדינא כלומר כיון שאינו דרך הנאתן לא מיתסר מדאוריי', ובאיסורין דרבנן י"א דכיון דלא מיתסר אלא מדרבנן שרי אפי' דרך הנאתן וי"א דאפשר דקיל טפי איסורי הורה שלא כדה"נ מאסורין של דבריהם כדרך הנאתן ועי' ר"ן במקומו:

מל"מ מאריך אם סובר רמב"ם שלכד"ה אסור מדאוריי' או מדרבנן, אבל מתוס' קידושין דף נ"ו שהקשה אמאי מקדש בערלה אינה מקודשת הא שרי להינות ממנו שלא כדה"נ, משמע שרי לגמרי, וריטב"א שם הקשה הא אסור מדרבנן, וכ"כ ר"ן שם כיון דאסור מדרבנן אינה מקודשת וב"ש כ"ח ס"ק נ"ד כתב שתוכל למכור לחולה שאין בו סכנה פלא הא מכירה הנאה ואסור עי' במקנה, ומרדכי כתב בשם ראבי"ה דכל איסורין שבתורה שרי לאוכלן שלכד"ה או ליהנות שלכ"ה אך בכ"כ ובב"ח וכו' בשאר איסורין מותרין אפי' באכיל' דהכי אר"י שאם הניח חלב של שור נסקל שפטור וכ"ש אוכל חלב חי והא דנקט פטור לאו דוקא אלא פטור ומותר דלאו מפטורי שבת הוא דפטור אבל אסור ע"ש, ועי' מחבר סי' פ"ד שרץ שרוף מותר לאכלו משום רפואה, ועי' דברי יוסף סי' תקנ"ד באריכות:

ואחרונים הקשו אם שלא כדה"נ מותר לגמרי ממתני' לא יסיק בו תנור וכריים הלא אין לך שלכד"ה יותר מזה להסיק חמץ בתנור, וגם מתוס' דף ה' שכתבו כיון דמתחלת הבערה אינו יכול להנות ממנו אע"ג שיהא לו הנאה ממנו אח"כ אסור, ולמה לא יוכל להינות מתחילה כיון שלא כדה"נ מותר וראיתי בספר תקון שלמה שכתב י"ל בפשיטות, בחמץ דהוא מצוה של תורה שאמרה שמחויב עתה לשרוף ולא באופן אחר לאובד את החמץ ודאי אם נהנה עתה בשעת שריפה זו דרך הנאתו השתא כי אין לו מקום אחר כלל ואסור שפיר מדאוריי' ע"ב: