עט סופר חלק ג נז

אוכל ונכרתה ע"ש והקשה הג"ה במל"מ פי"ג משגגות בחולין ק"כ ארל"ק נפש לרבות את השותה ואי נהנה חייב כרת למה לי קרא לרבות השותה ת"ל שהרי נהנה מחמץ בפסח, ועי' עט סופר כלל נ"ד מה שתי' השעה"מ:

ח"ס בחידושיו כתב תוס' דף ק"כ ד"ה אלא אם חמץ הוא ענוש כרת הא אכילה כתיב ביה, אע"ג דהוא אסור בהנאה, הנאת חמץ לית ביה כרת אלא לאו ע"ש, האמת כי דבריהם צ"ב לכאורה מה קושיא הא כיון שנמחה ונעשה משקה ומותר לשתותו מה"ת תהי' הנאת אסור, אלא כוונתם דעכ"פ הממחה חמץ לשתותו נהנה מחמץ טרם נמחה שהרי צריך הוא לו לשתותו ואין לך הנאה גדולה מזו ואה"נ למסקנא איצטרך הנפש לחמץ מחוי מכבר קודם פסח בשעה שהי' מותר בהנאה ועתה בפסח כבר הוא משקה ה"א שיהי' מותר איצטרך הנפש לרבית השותה, אבל מ"מ מקשי' תוס' אהמקשן דפריך אלא חמץ אכילה כתיב ביה מאי קושי' דלמא מיירי שהמחה בפסח ונמצא נהנה מחמץ, ועל זה תי' דפשיטא ליה להמקשן דאין כרת על הנאת חמץ והיינו מטעם שכתב תוס' פסחים כ"א ע"ב ד"ה כל מקום יע"ש וראיתי במל"מ שכתב דקושי' תוס' יהי' הנאת חמץ בכרת מתורצת מדאיצטרך הנחש ובמחכ"ת לא דק דהנפש איצטרך לחמץ שנמחה קידם זמן איסורו ע"ש:

לא זכיתי להבין מה שהקשה על תוס' כיון שמותר לשתותו מה"ה תהי' הנאה אסור, הלא כתב בח"ס סי' קי"ד לישב קושי' מורי מדם שיק לרמב"ם שמשקים היוצאים מהקדש אסורי' רק מדרבנן ולמה צריך מריקה ושטיפה ומחלק בטוב טעם הרוטב דבמילתייהו קאי וכגוף האיסור ולא הותר אלא לשתותו לא מצד פחיתות וקלישת האיסר עצמו אלא מצד הפועל שאינו אכלו ע"ב היטיב הבאתי באריכות בעט סופר כלל נ"ז פרט ז', א"כ עדיין חמץ הוא ואם נקרש ונקפו ואוכל חייב, שפיר הקשה תוס' שאסור בהנאה. גם מה שתי' שנהנ' מחמץ טרם שממחה כי צריך הוא לשתותו, א"כ האיך משכחת שנהנה שלא כדה"נ אם זה חשוב הנאה שצריך להינות שלא כדה"נ, ה' יאיר עיני:

ואמרי בינה בפסחים כתב לישב קושי' מל"מ לפמ"ש תוס' בשם ר"ש דהא דפריך מכלאי כרם אע"ג דלא כתיב אכילה היינו משום דאינו אוכל גוף הפרי אלא המשקה היוצא ממנו ואינו דומה להמחה חלב וחמץ דאוכל ממש האיסר אלא שנמחה לכך אי לאו דכתיב אכילה לא הוי צריך קרא, אבל משקין היוצא מפרי אין לנו לאסור אע"ג דלא כתיב אכילה מבואר מדבריהם דאע"ג דכלאי כרם אסור בהנאה אפ"ה ראוי להתיר משקין היוצאין מהן, ועי' מהרש"א שכתב דע"כ הנפש דכתיב גבי הנך מרבי גם למשקין היוצאין מהן דהרי בעי למילף מיניה, לפ"ז דברי תוס' מבוארים דודאי לעיל דפריך על המחה את החמץ וגמעו דאמאי חייב הא אכילה כתיב ביה אם הי' נהנה בכרת לא הוי פריך מידי דכיון דממחה עצמו של חמץ ודאי ראוי לחייבו משום נהנה, אבל תוס' בפסחים שפיר הקשו דיהי' נהנה בכרת לר"א ולא שייך לדחות א"כ נפש למה לי דהא אצטרך לרבות משקין היוצא מהן שיהי' כמותן וזה ברור עכ"ל:

מלא הרועים כתב לישב דעיקר סברת התוס' דנהנה יהא בכרת הוא דוקא לר' אבוהו אליבא דר"מ דיליף מנבילה דכ"מ שנאמר אכילה גם הנאה במשמע א"כ גם לענין כרת דכתיב כי כל אוכל אף הנאה בכלל, אבל לר"א אליבא דר"י דיליף מאותו דטריפה אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך כל איסורין שבתורה אין מכאן ראיה רק על האיסור ולא על מלקות וכ"ש על כרת, והנה בפסחים כ"ב מבואר דזה תלוי אי חשנ"ב דאוריי', דמ"ד חשנ"ב דאוריי' ס"ל דאותו אתי למעט חשנ"ב ומ"ד חנש"ב לאו דאוריי' יליף מאותו כל איסורין שבתורה, והנה רל"ק ס"ל חשנ"ב לאו דאוריי' עי' ערך חשנ"ב א"כ יליף כל איסורין דאסורין בהנאה מאותו וממילא אין ראיה מכאן על מלקות ועל כרת ובזה מיושב קושיא הנ"ל דהתם בחולין ר"ל קאמר נפש לרבית שותה לחייב כרת ורל"ק לשיטתו דס"ל חשנ"ב ל"ד ויליף מאותו לכל איסורין א"כ אין לוקין על הנאה וכ"ש דליכא כרת ושפיר איצטרך נפש לרבות שותה לחייב כרת ע"ש ערך הנאה עי' במקנה כלל ל"ב פרט ב' הבאתי עוד כמה תירוצים, ועט סופר כלל נ"ד שייך לכאן:

ט"א סוף מגילה באבני מילואים, ביצה דף י"ב המבשל גה"נ וכו' הקשו בתוס' מה צורך איכא וכו' ותי' שיוכל לאכול מה"ת שלא כדה"נ, ר"י חולין דף קט"ו סובר בב"ח מקרא מבשל דגבי פסח ואכילה כתיב ואין לוקין אלא דרך אכילה ע"ב, ועטרת חכמים בפסחים מחדש שרמב"ם נקוט דבר מר זה שלכד"ה באיסורי אכילה שאין הנאה לחיך אבל באיסר הנאה כחמץ וערלה נקוט רק רטיה ומלוגמא כי בדבר מר אם אוכל גם שאין אכילה אבל יש הנאה במילוי הכרס ואסור מה"ת, ואין סתירה מש"כ פי"ד ממ"א בעירב דבר מר ביין נסך, דשם לענין חיוב מלקות קאי ורמב"ם לשיטתו באיסר הנאה ליכא מלקות, ולאו שמיה אכילה כי ליכא הנאת גרון, וראיה מר"ע ביצה דף כ"ד אפי' יכול לאכול כזית בשר חי מבית טביחה, וקשה לכאורה אכילת בשר חי שלא כד"א ומנ"ל לרע"ק שהותרה מלאכת י"ט שלא כדרך אכילה, אבל להנ"ל ניחא מ"מ הנאה יש במילוי הכרס ולצורך הנאת הגוף מותר לעשות מלאכה ביו"ט, ולפי הנ"ל נסתרה דברי ט"א דאף למ"ד דבב"ח ליכא לאו באכילה כשאכל שלא כד"א מ"מ אסור מצד הנאה שבמעיו ע"ב באריכות, בספר גורן דוד סי' מ"ג הקשה מפסחים ע"א קאמר הש"ס שעירי רגלים נאכלין חי