עט סופר חלק ג ה

אמר כר"י, אמר לך כי אמרי' איסור כולל באיסור הבא מאליו באיסור הבא ע"י עצמו לא אמרי':

תוס' וא"ת ולוקמי במפרש וד"ה, וי"ל דאי במפרש, לא מיתוקמא מתני' כר"ע דמשמע הא סתם פטורי והקשה מהרשש"ך א"כ גם בכולל לא מיתוקמא כר"ע דמשמע בלא כולל פטור, שערי דעה רל"ח ס"ו תי' אם אכל כזית צריך גם לרע"ק כולל ע"ש ותשובת מרי"א יו"ד שי"ג:

וא"ת לימא דה"ט דלא אמר כרל"ק משום דר"י סבר ח"ש אסור מה"ת ובכ"ש נמי מושבע ועומד הוא וי"ל כיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה אע"ג דאין איסור לאו חייל על איסור עשה כו' מ"מ ח"ש דליכא אפי' עשה אלא איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד, ועוד דמצי לא קמי שלא כדרך הנאה דאין אסור אלא מדרבנן כונו ח"ש לרל"ק כו', והקשה מהרש"ל דא"כ מ"ט דר"ש דפוטר היינו משום דמחייב בכל איסורים בכ"ש א"כ תה"ד דמחייב שלכדה"נ ע"ש והקשה מהרש"א דר"י גופי מחמיר טפי בכ"ש מבשלא כדרך הנאתו דח"ש אסור מה"ת שלכרה"נ אינו אסור אלא מדרבנן:

השעה"מ פ"א מיס"ת מישב בשלומא לר"ש דס"ל דלוקין על ח"ש איכא למימר שפיר ה"ה שלא כדה"נ דתרווייהו שוין אבל לר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי ואתי לאיסור לאו מש"ה אסור מה"ת אבל שלכדה"נ דלעולם לא אתי לידי איסור לאו בשלכד"ה מש"ה אינו אלא מדרבנן, מחנה לוי בשבועות כתב עיקר כוונת תוס' דהוי מצי ר' יוחנן לאוקמי שפיר מתני' במפרש ח"ש כרל"ק אלא דמיירי נמי שלא כדה"נ דבכה"ג שאותו ח"ש הוא שלא כדה"נ אפי' לר"י אינו אסור אלא מדרבנן, דהא עיקר טעמא דר"י משום דחזי' לאיצטרופי ולבא לידי חיוב מלקות משא"כ שלכדה"נ דלעולם לא חזי לאיצטרופי לבא לחיוב מלקות, משא"כ לר"ש אפי' שלכדה"נ ע"ש:

חידושי הרי"ם כתב לישב דודאי פחות מכשיעור לחוד חשוב ג"כ שלא כאכילת בני אדם דמה"ט לא לקו דאין אכילה פחות מכזית ורחמנא אמר לא תאכל, ולכך שפיר לר"ש דכ"ש למכות אף שאינו דרך כן שלא כדרך אכילה דמ"מ אכליה ואחשביה, אבל לר"י דח"ש אסור מה"ת רק משום חזי לאיצטרופי א"כ לענין זה הוי כדרך אכילתו שכשיאכל עוד חצי זית כדא"פ גם ח"ש זה אכל דרך אכילה שפיר אסור מה"ת משא"כ שלכד"ה שאינו כאכילת בני אדם אינו אסור מה"ת ורק לר"ש ע"ש:

על קושי' תוס' לינא ר"י לטעמיה דח"ש אסור מה"ת כתב דבר נפלא כיון דח"ש אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי והיינו דכשאוכל עד ח"ש חל למפרע גם על ח"ש שאכל בכדי אכ"פ וא"כ כיון דאין איסור חל על איסור י"ל שפיר דבשבועה חל על ח"ש, דא"ל שלא יחול משום דח"ש אסור הא אם תחול השבועה לא שייך כלל חזי לאיצטרופי דא שיאכל עוד חצי זית לא יוכל לחול על חצי זית שאכל דאינו חל על איסור שבועה שקדם על החצי שיעור לחוד ואין אסור נבלה דחצי זית אחרון חל למפרע על חצי זית שאכל שהי' עליו איסור שבועה, ובמעילה אמר דאכל נבילה כזית מטמאה וטהורה אינו מצטרף לפי דאיסור נבילה אינו חל על טמאה נשאר בחצי זית רק איסור טמאה ואינו מצטרף עם ח"ז נבלה כשני שמות ע"ש:

תוס' באיסור הבא מעצמו לא אמרי', וא"ת והא נמי איתא במשנה יש אוכל אכילה אחת וחייב ד' חטאות ואשם וקחשיב מוקדשין אע"ג דאיסור הבא מעצמו הוא כו', וי"ל דהכא באיסור הבא מעצמו על עצמו קאמר דלא אמרי' אבל מוקדשין שאסורים על כל שראוים:

חידושי הרי"ם מסביר בשלמא איסור הבא מאליו כיון דחל יוכ"פ ממילא אסור יוכ"פ על כל מאכל דא"א שיחול לחצאין וכן כל אסור וחשיב כולל, משא"כ גב שביעה דאין האיסור רק מה שאסור על עצמו וכמו כן אם הי' כשבע על שחיטה לחוד הי' שייך לא יחל רק שכלל ונשבע גם על נבלה אבל מה צירף יש לאסור והיתר שנאמר כיון שחל אסור שבועה על ההיתר יחול על האיסור הא כמו אלו נשבע על ההיתר לבד הי' אסר כן עכשיו יחול ג"כ על ההיתר לבד ואף שאינו חל על האסור כאלו לא נשבע על האסור רק אהיתר ע"ש:

אב"מ בתשובות סי' י"ב כתב לישב בהקדים פמג"ד בפתיחה להלכות פסח מתפלא על ש"ך יו"ד רל"ח מי שנשבע על הנבילה דאינו חל וכשהוא חולה אח"כ אין צריך להתיר דאין השבועה חלה ש"מ דסובר דאין אחע"א ואף תרין איסורין לא רביע עליה כלל וביבמות דף ל"ג ומבואר דאין אחע"א היינו לחייב שתים אבל מ"מ תרין איסורין רביעי עליה א"כ בחולה שהותר לו נבילה מ"מ איסור שבועה עליו ולמה יאכל בלא התרה ע"ש, והכה נראה שהבין הרב טעמא דאין שבועה חל על נבילה משום דאין אחע"א, ובאמת בש"ס מעולם לא אמרו טעם זה גבי שבועה אלא הכי פריך מושבע ועומד מהר סיני הוא, ונב"י ח"ר או"ח סי' ל"ו כבר עמד על זה ע"ב, ונראה כל שמושבע ועומד לא מצי למיסר אנפשיה כלל ואין כאן חלות השבועה כלל ואסברא לך טעמא דמלתא אשת אח ואח"כ נעשה אחות אשה ודאי איסורא דרמי רחמנא על אחות אשה לא פקע במה שהיא אשת אח דהרי אכתי היא גם אחות אשתו אלא דאין עונשין על אחות אשה אם אשת אח קדים דאין אחע"א אבל איסורא רביע עליו כמו כן נתנבלה ביוכ"פ איסור נבילה לא כקע בשביל שהיום יוכ"פ אלא דאין עונשין על נבילה אבל מ"מ תרתי איסורי רביעי