עט סופר חלק ג לט

עוד הקשה תינח ששייך גזירה שמא ישהה בשלמים אבל עולות למה יהי' איסורים ביו"ט, עוד הקשה למה לא פי' רש"י שמא ישהה שלא ירצה להטריח עצמו לעלות באמצע השנה לירושלים ישהה עד הרגל שבלא"ה עולה לרגל:

איבעיא להו לדברי האומר נדונ"ד אין קרבין ביו"ט עבר ושחט מאי, [שיזרק הדם] פנ"י כתב לולי פרש"י נראה לפרש לענין הקטרת איברין נמי מספקא ליה דאפשר דאע"ג נדונ"ד אין קריבין ביו"ט היינו לכתחלה משום דאין להם זמן קבוע שיוכל להקריבן קודם יו"ט או לאחר יו"ט משא"כ כשעבר ושחט דהשתא יש להם זמן קבוע להקטרתן א"כ איכא למימר דיוכל להקטירן ביו"ט דאתא עשה דהקטר' ועשה דאכילת קדשים ודחה ל"ת דיו"ט אע"ג דיוכל להקטירן בלילה אפ"ה הא קי"ל חביבה מצוה בשעתא דמה"ט הקטרת אימרין דוחה שבת כדאיתא בפסחים דף ס"ח:

רבא אמר זורק את הדם ע"מ להתיר בשר באכילה, רבה בר ב"ה אמר זורק את הדם ע"מ להקטיר אימורין לערב [להתיר בשר באכילה, כלומר אם הבשר קיים שתהא זריקתו צורך יו"ט שיאכל הבשר היום זורק ואם לאו אינו זורק, ע"מ להקטיר אימרין אפי' אין כאן אלא לצורך הכשר קרבן להכשיר קרבן שאינו יכול לזרוק בלילה והקטרת אימרין כשרה כל הלילה וימתין עד שתחשך ויקטירן] בני הבחור החריף מו"ה שמואל בנימן ני' מסביר הפלוגתי' עפ"י ספר יראים עי' כלל מתוך אם אשר יאכל לכל נפש הנאת נשמה ג"כ במשמע רבא סבר רק צורך הגוף ורבה סבר גם הנאת נשמה מאי בינייהו איכא בינייהו נטמא בשר או שאבד לרבא לא זריק לרבה בר"ה זריק:

תוס' וא"ת נימא דאיכא בינייהו כגון שנטמאו אימורים או שנאבדו לרבא זריק הואיל ואיכא בשר, ולרבה בר"ה לא זריק כיון שנטמאו האימורן, ותי' ה"ר שמשון מקוצי דרבה בר"ה מודה לרבא וכו', אבל קשה האיך יהא בשר מותר באכילה הא אמר בפסחים נ"ט אימורין כל כמה דלא מקטרי בשר לא מתאכיל וכו' וי"ל דהכא הואיל ואין יכול להקטיר אימורין מבעוד יום הוי כאלו נאבדו או נטמאו:

תוס' ועוד דבסמוך משמע אע"ג דאיתנהו דקאמר כבשי עצרת הדם חרק והבשר יאכל וכו', ואוהל דוד כתב והקשה המחנה ראובן דלמא הך ברייתא אתיא כמ"ד הבערה ללאו יצאתו לריב"א פסחים דף ה' דלדידיה ליכא איסור ביו"ט בהבערה ונראה דפנ"י הקשה על הברייתא דכבשי עצרת ששחטן שלא לשמן, הלא ריש זבחים איתא דקרבנות ציבור סכין מושכתן למה שהן ותי' דאיתא כמאן דלית ליה לב ב"ד מתנה עליהן. ע"ש, ומאן שמעת דלית ליה לב ב"ד הוא ר"ש כדאיתא ריש זבחים, ותוס' יבמות דף ו' כתבו דר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב לית ליה הבערה ללאו יצאת דאיצטרך על מקלקל בהבערה, א"כ ע"כ סובר הברייתא דהבערה אסור ביו"ט עכ"ל:

מיתיבא כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או ששחטן בין לפני זמנן בין לאחר זמנן הדם יזרק והבשר יאכל ואם הי' שבת לא יזרק ואם זרק הורצה וכו' פרש"י הבשר יאכל דקי"ל כל הזבחים שנזבח שלא לשמן כשרים ליקרב ונאכלין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, וכתב מהרש"א שגירת לישנא דמתניתין דריש זבחים נקט דקתני בה שלא עלו לבעלים לשם חובה, מיהו דוקא בקרבן יחיד אבל בקרבן ציבור כדהנא עלו להם לחובה, וכ"כ רע"ב ריש זבחים וכ"כ רמב"ם בפי' משניות שם, ועי' תוס' רע"ק אות ה' שעה"מ פט"ו מפמ"ק שפלא שרק בשינוי בעלים אמרי' סכין משכן ולא בשינוי קודש ועי' טהרת הקודש שם, ועי' בפנ"י כאן, ועי' ויקן יוסף מערכת זבחים באריכות:

פרט ג'. אסדר קושית כסדרן. א' פנ"י כתב יש לדקדק דמאי קמבעיא להו כיון דזריקות דם אינו אלא משום שבות א"כ הא קי"ל אין שבות במקדש, וליכא למימר דבעל אבעיא אסיק אדעתין הך ברייתא דכבשי עצרת דמשמע מינה דאע"ג דזריקת דם הוי שבות אפ"ה לא דחי שבת אלא דאכתי מספקא ליה לבעל אבעיא אי יש לחלק בין שבות שבת לשבות יו"ט, דא"כ דהוי קים ליה הך ברייתא א"כ ודאי איכא למיפשט מרישא דהך ברייתא דקתני להדי' דם יזרוק והבשר יאכל א"כ מאי קמ"ל רבא הא מעיקרא לא מבעיא ליה בכה"ג דהוי פשיטא ליה מהך ברייתא שזורק הדם בשביל הבשר:

ב' צלח הקשה, למה פליגי רק למ"ד נונ"ד אין קריבין ביו"ט, הלא יש מקום למחלוקתם אליבא דכ"ע בעולת נדבה ליכא מאן דשרי, אם עבר ושחט לרבא אינו זורק הדם ולרבה בר ר"ה זורק ע"מ להקטיר בערב:

ג' הקשה צלח, מהרש"א כתב דהמ"ל איכא בינייהו שבת, אבל קשה למה פליגי ביו"ט ולא פליגי בשבת דשייך אליבא דכ"ע, והו"ל למימר עבר ושחט בשבת רבא אמר אינו זורק ורבה בר"ה אמר זורק הדם ע"מ להקטיר בערב, ונראה לישב לכאורה קשה למה לא אמרי' כל מד"ר ל"ת אי עביד לא מהני, ושחיטה פסולה, אבל ידוע תי' של מרי"ט כיון דא"א לתקן האיסור גם אם אמרי' לא מהני עבר על נטילת נשמה בשחט בשבת על כן אמרי' מהני, ושוחט בשבת שחיטתו כשר, אבל לכאורה הפנ"י בדף י"ב [עי' כלל מתוך כתב] כל שוחט עובר גם על מפרק רק בחולין לא צריך לדם אבל בקדשים צריך לדם לזריקה [לכאורה צריך