עט סופר חלק ג לו

איסור ד"א בר"ה, ומצאתי תוס' עירובין דף צ"ז ע"ב מסיים אע"ג דליכא ביו"ט איסור ד"א, ועי' כ"ס יו"ד ח"ב סי' קט"ז:

חגיגה דף ז' תוספות ד"ה עולות נדרים ונדבות וכו' והא דלא מייתי להו נדרים ונדבות לעולא דאמר לב"ה אין קרבין נדונ"ד משום דנפיק בהו משום שלמי שמחה, דאיכא לאוקמי שכבר קרב שמחה, והקשה הט"א אם איתא דקודם שקרב שלמי שמחה נונ"ד קרבין ביו"ט א"כ לבתר דנפיק נמי יהי' קרבין לרבה דאמר הואיל אי מקלעי אורחים חזי ליה הכא נמי הואיל ואי מ"ל אורחים חזי ליה נונ"ד הללי לצרכי שלמי שמחה לאורחים, וכ"ת הא דאין נונ"ד קרבין ביו"ט היינו משום גזה"כ דכתיב לכם ולא לגבוה, ש"מ גבי גבוה לא אמרי' הואיל מגזה"כ דאל"כ ולא לגבוה המ"ל הא איכא לאוקמי בעולות, או בעופות ומנחות דאין יוצא י"ח שמחה בהו אבל קרבנות הנאכלין לא משום הואיל ע"ש:

בית יצחק ח"ר סי' פ"ז מביא קושיא מביצה כ' אהא דנדונ"ד אין קרבין ל"ת מדאוריי' מיחזי חזי ורבנן גזרו שמא ישהו, פרש"י ששהו שיהי' לו בשר מצוי ברגל ע"ש ולתוס' הנ"ל משום שלמי שמחה נדונ"ד קרבין ביו"ט, א"כ האיך ה"א דטעם שמא ישהה, ומה הועילו חכמים בתקנתן והרי עדיין ישהה לצורך שלמי שמחה ע"ש:

בית אפרים סי' נ"ג כתב ט"א באב"מ חגיגה דף י"ח כתב שי"ל מתוך שהותר חרישה לצורך מצוה ע"ש באורך ולענ"ד הדברים תמוהים, דלא אמרי' מתוך אלא היכי שהותר לצורך אונ"פ והיינו כיון שמלאכה הנוהגת באונ"פ לא נכנסה בכלל דל"ת כל מלאכה שהרי חזר הכתוב והתיר מלאכה זו אמרי' דהותרה לגמרי ולא נכנס בכלל זה רק מלאכה שאינו צורך היום כלל, משא"כ דנימא מתוך שהותר מחמת דחיית עשה לא שייך מתוך, ע"ש:

תשובת מהרי"א סי' קפ"ח, מחדש דבר חדש, וכ"ל נלע"ד הא ודאי לכם תרתי משמע, משמע לכם משלכם כמו בסוכה ל"ה אתרוג דערלה ות"ט פסול דלכם שיהי' בו היתר אכילה ולמ"ד שיהי' בו דין ממון בעי' משמע נמי לכם בשבילכם לכל צרכיכם ולא לגבוה או בשביל נכרים א"כ פשיטא מילתא דהא לרש"י אמרי' מתוך, גם בלא צורך קצת היינו רק שלא לצורך כלל ביו"ט אבל ודאי הוא לצורך יום מחר אחר יו"ט שפיר הוא בכלל לכם לכל צרכיכם אבל קדשים פסולים שאסור בהנאה הם ומצוותן בשריפה כמו דלא מקרי לגבוה ה"כ לא מקרי לכם שאין בו היתר אכילה וגם אין בו דין ממון ובעי' לכם דוקא, לפ"ז לק"מ קושי' ראש על רש"י אמאי אין שורפין קדשים ביו"ט נימא מתוך לפמ"ש ניחא ע"ש שמאריך בסוגי' ש"מ מרע"ק וכו':

שג"א סוף סי' ק"ח מחדש דלא אמרי' הואיל אלא בכה"ג דהאופה מיו"ט לחול דהא אמ"ל אורחים האפיה שרי בלא טעמא דמתוך שהרי אונ"פ ביו"ט שרי, אבל הוצאה לצורך מצוה כגון שופר ולולב דלא שרי אלא משום מתוך, בשלא לצורך מצוה לא שרי אפי' מה"ת משום הואיל דע"כ לא שרי מה"ת אלא היכא דלא צריך אלא לטעמי דמתוך לחוד כגון לצורך מצוה, א"נ אופה מיו"ט לחול דאונ"פ גופי דאין צריך אלא טעמא דהואיל לחוד, אבל הוצאת שופר ולולב דלצורך מצוה גופי לא שרי אלא מטעם מתוך, ואי אמרת דשלא לצורך מצוה נמי שרי משום הואיל כולה האי לא אמרי', והוצאה זו מה"ת אסורה אפי' לרבה ע"ש:

כלל ס"ד. פתיחה לסוגי' כבשי עצרת. פרט א' פסחים דף מ"ז איתמר האופה מיו"ט לחול רח"א לוקה, רבה אמר אינו לוקה כו' א"ל רבה לר"ח לדידך האיך אופין מיו"ט לשבת וכו' א"ל מדאוריי' צורכי שבת נעשין ביו"ט כו' מתיב ר' מרי שתי הלחם אינן נאכלות לא פחות משנים כו' ואי אמרת צורכי שבת נעשין ביו"ט השתא דשבת ביו"ט שרי דיו"ט ביו"ט מיבעיא שאני התם דאמר קרא לכם לכם ולא לגבוה:

רש"י ביו"ט מיבעיא, אי נמי לא חזו השתא הא חזו לבו ביום ומי גרעו מצרכי שבת של מחר דלכל האי יומא לא חזי ליה דהא סעד כבר אלא לאו ש"מ אין מותר ביו"ט מן התורה אלא דבר הראוי לו אותה שעה, וצרכי שבת טעמייהו משום הואיל דאורחים ובהני ליכא למימר הואיל משום דההיא שעתא לא חזי עד שישחטו כבשים עליהן ויזרוק דמן וכיון דהוה אפשר למיעבד מאתמול לא דחי ליה ליו"ט מידי דלא חזי ליה:

תוס' רש"י פי' גבי שתי לחם דלרבה א"ש דלא שייכי הואיל משום דההיא שעתה לא חזו עד שישחטו עליהם כבשים ויזרוק דמן וקשה לר"י כיון דהגמרא לא יודעת חילק בין גבוה להדיוט וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אף ע"פ שיהי' ראוי לבו ביום יהא אסור הלא כשאופה העיסה לאורחים אינה ראוי עד שתאפה ושלמי חגיגה דמותר לשוחטן אע"פ שאסורים עד שיזרק דמן ושחט בהמה נמי בשעת שחיטה אינה ראוי אלא כיון שמותר אחר זמן לבו ביום לאו חסרון הוא וא"כ תיקשי נמי לרבה, מיהו י"ל לפ"ה דשתי לחם אין להם שום חסרון בגופו, [עי' בסוגי' מתוך כלל ס"ג פרט א' הבאתי מתשובת ריב"א דבר נפלא לישב רש"י]: