עט סופר חלק ג ל

אכילה בנה או ארג לוקה, אבל אם עשה לצורך אכילה רק אסור ואינה לוקה ודו"ק:

ונמצא באחרונים בכוונת ה"ה ב' פירושים, הפר"ח בסי' תצ"ה כתב שרמב"ם סובר דוקא בהוצאה והבערה גלי קרא שאמרי' מתוך משום דהוצאה מלאכה גרועה והבערה גלי קרא ע"ש באריכות, ולח"מ ושארי אחרונים ס"ל דכוונת ה"ה בדברי רמב"ם נהפך הוא, דבהוצאה והבערה הי' בדין שההי' כאריגה ובונה שלא לומר בו מתוך לכן כתב ה"ה טעם בהוצאה לפי שהוא באוכל ומשקה. ובהבערה דכתיב ביום השבת, אבל בשחיטה ובישל טפי יש לנו להתיר אפי' שלא לצורך לפי שהוא באוכל נפש עצמו רק הקשה עליו:

הלכה י"ג אין אופין ומבשלין ביו"ט כדי להאכיל עכו"ם או כלבים שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לעכו"ם ולא לכלבים:

הלכה ט"ו המבשל ביו"ט לעכו"ם או לבהמה או להניח לחול אינה לוקה שאילו בא לו אורחים הי' אותו תבשיל ראוי להם:

לח"מ כתב המבשל לעכו"ם, האי בשול במאכל הראוי לאכילת אדם דאל"ה לא שייך טעמא דהואיל דמקלעי אורחים כיון דאין ראוי למאכל אדם ובודאי לוקה אבל מטעם דמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ראוי להתיר אפי' אינו ראוי למאכל אדם, א"כ קשה על רבינו איך לא הזכיר טעם מתוך, ואפשר דרבינו ס"ל דלכם ולא לעכו"ם ולכלבים אהדרי' ללאו קמא, וא"ת א"כ איך אמרו דשוחט עולת נדבה לוקה דלא כב"ה הא אפי' כב"ה אתי דלכם אהדרי' לאיסור לאו ונתבטל טעמא מתוך וא"כ הי' ראוי לעבור בלאו אי לאו טעמא דהואיל אבל בעלמא דלא שייך הואיל ודאי לקי ע"ש שקשה להבין ועי' שעה"מ:

פ"ג הלכה ח' אין שורפין חלה ביו"ט שאין שורפי' קדשים ביו"ט ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה שנאמר באש ישרף ועשית מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בהן עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה:

לח"מ הקשה היכי הוי ל"ת הא מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ונהי דעשה איכא משום לכם ולא לעכו"ם אבל לא תעשה ליכא, ואפשר דלכם אהדרי וכו' ועוד שאני שריפה דאחשביה רחמנא מלאכה כדכתיב באש ישרף ככתב רש"י דף כ"ז:

אמרי בינה הלכות תרומות סי' ט"ז כתב יש להעיר אם מה"ת דוקא בשריפה, האיך א"ר ש"מ מרע"ק אין ביעור חמץ אלא שריפה, י"ל לעולם בחמץ לא צריך שריפה רק התורה צותה להשבית כל שאור ומשכחת בשאור של תרומה ביד כהן והי' טמאה וצריך לקיים מצות שריפה ובתרומה טמאה א"א לבערן באופן אחר רק בשריפה ומהא מוכח דתשביתו קאי על עיו"ט ע"ש באריכות אם יוכל להאכיל תרומה לכלבים:

פ"ג מחמץ ה"ח אם מצא חמץ ביו"ט כופה עליו כלי עד לערב ומבערו, וכתב הכ"מ הקשה בהגהות יבערנו במקומו והא אית ליה לר"י מתוך, ותירצו כשהתירו הבערה שלא לצורך ה"מ בשיש צורך היום קצת, וכ"ת הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה ליתא דהא שריפת קדשים מצות עשה ואינו דוחה יו"ט ועוד דאמרי' בכתובות דלא אמרי' מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש פי' לכל גוף אדם והכא ליכא הנאה לשום גוף [פלא ממוציא קטן עי' הפלאה וכ"ס סי' ס"ו], ותוס' בכתובות תי' דאסור לשרפו מדרבנן משום מוקצה, וקשה לי וכי משום איסר דרבנן שרינן ליה להשהותו ולעבור עליו בב"י וב"י, וי"ל דאילו לעבור על איסר דרבנן צריך קום עשה ולעבור על ב"י בשוא"ת הוא ורצונו הי' לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו דלא אמרה תורה ב"י אלא כשברשותו הי' לבערו ואינו מבערו אבל אם הי' אונס לא ע"ש:

חגיגה פ"א הלכה ח' עולת ראיה ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת וכו' אבל דוחין את יו"ט ואע"פ שאין מקריבין ביו"ט נדונ"ד מקריבין עולות ראיה שלמי חגיגה שלמי שמחה שאין אלו נדרים ונדבות אלא חובות וכתב השעה"מ מסתמיות דברי רבינו נראה דבין עולות נדבה בין שלמי נדבה דאין קריבין ביו"ט, אמנם תוס' ביצה דף י"ב כתבו אבל שלמי נדבה פטור כיון דאיכא צורך הדיוט ע"ש באריכות:

פרט ח'. כיבוי. ביצה דף כ"ב, בעי' מיניה אבא בר מרתה מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר, א"ל אסור, איתיביה אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר, א"ל ההיא ר' יודא היא כי קא קאמינא אנא לרבנן, פרש"י ר"י דאמר בדף כח מכשירי או"נ שרי ודרש יעשה לכם לכל צרכיהם והאי נמי צרכיכם הוא וכן תשמיש ואנא דאסרנא ברבנן דדרשי הוא לבדו:

עי' פנ"י למה לא אמרי' מתוך שכיבוי לצורך כבישרא אגומרא מותר לכבות נר ע"ב שמחדש דלא אמרי' מתוך אלא במלאכות שעיקרן לאוכל נפש ורוב דברים שהן אוכל נפש. רק מתוס' שבת צ"ה שמותר לבנות בית מצד מתוך לא משמע כן:

מתני' אף הוא אמר שלשה דברים להקל מכבדין בית המטות ומניחין את המוגמר ביו"ט ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרין, [בשלשתן ובמוגמר משום דלאו