עט סופר חלק ג כט

שחיטה] הותרה נמי שלא לצורך אלא מעתה מותר לעשות מוגמר ביו"ט דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. א"ל עליך אמר קרא אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש, א"ל ר' אחא בריא דרבא לר' אשי אלא מעתה נזדמן לו צבי ביו"ט הואיל ואינו שוה לכל נפש ה"נ דאסור למשחטיה א"ל אנא דבר הצורך לכל נפש קאמינא צבי צריך לכל נפש היא:

תוס' מתוך וכו' ובלבד שיהי' צורך הנאת היום או צורך קיום מצות ביו"ט כקטן למולו וס"ת וכו' ושחיטת עולה נדבה דשרי לב"ה היינו משום שלא יהי' שולחנך מלא וכו' ומוצא חמץ בפסח דכופה כלי ולא שרינן לשרפו משום מתוך היינו משום דאסור לשרפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו, אבל אין לומר דאיירי כשביטלו דמ"מ מדרבנן מצוה לשרפו והוי צורך היום דבמצות דרבנן נמי שרינן היכא דאיכא למימר מתוך וכו' ונראה לר"י דהוצאות תינק לטייל הוי צורך היום מיהו לצורך עכו"ם נראת דאסור וכו' ועי' כ"מ פ"ג מחמץ ומג"א תמו על תוס':

תוס' אנא דבר השוה לכל נפש, וצבי צריך לכל נפש וכן ביאה, וא"ת בביצה כ"ב אסור לכבות הנר מפני ד"א והכא שרי וי"ל דוקא ביאה ראשונה דמצוה היא דהוי צורך מצות היום אבל שאר בעילות אין כל כך צורך היום, ועוד י"ל דכיבוי הנר מפני ד"א הוי כמו מכשירין דאפי' באוכל נפש אסור ע"ש:

שמ"ק מתוך שהותרה הבערה לצורך פי' מתוך שהותרה הבערה העשויה לצורך אוכל נפש להדליק האש כדי לבשל עליו או כדי לאפות בו הותרת נמי שלא לצורך אוכל כגון ההיא דמוגמר ומ"מ צורך הנאת הגוף איכא, והילכך כל הבערה לצורך תבשיל שרי וכל בשול שרי והיינו מבשל גיד דלא לקי לב"ה ואע"ג דאופה מיו"ט לחול לוקה לרב חסדא היינו משום דמכין לחול וה"ה נמי השוחט לצורך חול אסור דלא התירו אלא כעין שחיטת עולת נדבה שאינו לצורך חול אע"ג דלצורך יו"ט נמי ליתא והא דאמרי' המוצא חמץ כופה עליו כלי ולא שרינן לשרפו היינו משום דלא הוי הבערה לצורך בישול אלא לשרוף ובכה"ג לא שרינן אלא לצורך הנאת הגוף והכי נמי אמרי' גבי הוצאה מתוך שהותרה לצורך אכילה הותרה נמי שלא לצורך אכילה וכל הוצאה לצורך אכילה אע"ג דאין בה צורך לישראל שרי כיון דמ"מ הרי כאן צורך אכילה ולכך נהגי להוציא גוי ושלא לצורך אכילה בעי שיהא לצורך הנאת הגוף למצוה גמור' כגון למול או לולב ואי לאו הכי אסור ע"ש:

מתוך שהותרה חבורה לצורך הקשה פנ"י שרמב"ם דסובר דחובל חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש, א"כ תקשי מהיכן אשכחן דהותרה לצורך דדישה גופא אסורה ביו"ט דלא הותר אפי' לצורך אלא מקצירה ואילך ע"ב עי' הפלאה שמישב, וישו"י תקי"ח כתב רבא לשיטתו דסובר נדרים קריבין ביו"ט ובשחיטת קרבן שייך מפרק:

מהרש"א כתב וצריך ליתן טעם אמאי לא התירו נמי תחומין לצורך דהא אפי' אפי' מלאכה גמורה התירו מטעם מתוך, וח"ס או"ח קמ"ט כתב קושי' גדולה היא אבל אמת יורה דרכו אלו הי' איסור תחומין בכלל מלאכה הי' בכלל היתר אך אשר יאכל לכל נפש, אמנם תחומין אין בכלל מלאכה הוא איסור בפ"ע שאינו ענין לאיסור מלאכה כחמץ וחדש מה ענין זה להיתר אוכל נפש כשם שאין להתיר ביצה שנולדה ביו"ט אחר שבת דהכנה איסור בפ"ע ולא בכלל מלאכה ע"ש:

פרט ז'. רמב"ם. פ"א מיו"ט, הלכה א, ב, הבאתי בפתיחה:

הלכה ד' כל מלאכה שחייבין עליה בשבת אם עשה אותה ביו"ט שלא לצורך אכילה לוקה חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה שמתוך שהותרה הוצאה ביו"ט לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה לפיכך מותר ביו"ט להוציאו קטן או ס"ת או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה, שאר מלאכות כל שיש בו צורך אכילה מותר כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן עכ"ל, וצ"ב מאוד בהלכה א' כתב אם עשה מלאכה ארג כתיבה לוקין, ובהלכה ד' מסיים רק אסור, ונראה ה"ה כתב שדעת רבינו שכל מלאכה שחייבין בשבת ואותה המלאכה היא שלא לצורך אכילה אם עשה אותה ביו"ט לוקה חוץ מן הוצאה וההבערה שאע"פ שאינן לצורך אכילה אינו לוקה ואפי' עשאן שלא לצורך אכילה ופירוש מלאכה שהיא שלא לצורך אכילה נתבאר בדברי רבינו שכולל כל מלאכה שאינה נעשית באכילה שתייה וא"כ הי' מן הדין שיהיו הבערה והוצאה נאסרין כמו כתיבה וארבה אלא שמתוך שהותרו לצורך אכילה הותרו שלא לצורך ונראה טעם לשני אלו, הוצאה לפי שאף היא באוכל ומשקה ואעפ"י שהיא בדברים אחרים אמרי' מתוך, והבערה אע"פ שאינה באוכלין ומשקין כתיב לא תבערו אש בכל משבותיכם ביום השבת בשבת הוא דאסור הא ביו"ט שרו אבל שאר מלאכות שאינן לצורך אכילה כגון הכתיבה והריסה ואריגה ובנין אפי' עשאן לאכילה לוקה ושאר המלאכות שהן באכילה כגון שחיטה ואפיה אפי' עשאו שלא לאוכלן אינה לוקה ע"ש וכבר הבאתי המבי"ט שכתב אם עשאן כתיבה ובנין באוכל נפש אינה לוקה, עד ה"ה, ואולי כך כוונת רמב"ם בהלכה ב' כל עושה מלאכה שאינה לצורך