עט סופר חלק ג כח

מתוך אלא ע"כ בעינן צורך קצת, אלא באמת משום הא לא אר' דהוצרך רש"י לפרש כן משום במתוך פלוגתי' דתנאי רע"ק לא ס"ל מתוך, ועוד דרבה פ"ק ביצה משמע דאפי' ב"ה לית ליה מתוך והוצרך רש"י לפרש כן למאן דגריס הכא רבה:

תוס' לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט, וא"ת היכי ילפי' תרומה מקדשים שאין יכול להינות בשעת שריפה לא אמרי' מתוך וכו' אלא שריפת תרומ' טמאה שמותר ליהנות בשעת שריפה למה יאסר מ"ש מחולין אטו תרומה לפי שיש מצוה מיגרע גרע, ואומר ריב"א דודאי גרע דכיון דאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שריפה א"כ הבערה אינה לצורך אלא לשם מצות שריפה, אלא שהתורה לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת ביעורה ולהכי לא דחי יו"ט מידי דהוה נדרים ונדבות משום דעיקרן לצורך גבוה, ולמ"ד קרבין היינו משום דקסבר דעיקר שחיטתו נמי לצורך אדם אבל שריפת תרומה טמאה ודאי לשם מצות ביעור ולא לשם הנאה, ולר"י נראה דלא שייך בשריפת תרומה לומר משלחן גבוה קא זכו ולא דמי לשתי לחם שהאפיה לצורך גבוה שהרי אחר אפיה צריך לעשות הנופה וכן אחר שחיטת נדונ"ד עושין מהן לגבוה אבל תרומ' טמאה אין עושין ממנ' לגבוה כלום וליכא למימר בה משלחן גבוה קא זכו, ומפרש ר"י לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט גזרו תרומה אטו קדשים:

פרט ו'. ביצה דף י"ט, בש"א מביאין שלמים ואין סומכין עליהן אבל לא עולות ובה"א מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן, אמר עולא מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראייה ליקרב, דב"ש סברי וחגותם אותו חג לה' חגיגה אין עולת ראיה לא, וב"ה סברי לה' כל דל"ה, אבל נדונ"ד אין קרבין ביו"ט:

תוס' וא"ת לב"ש למה להו למימר טעמא משום וחגותם הא קאמרינן לקמן משום לכם ולא לגבוה, וי"ל משום דלא תטעה לומר לה' כל דל"ה, ומ"מ קשיא לב"ה למה להו למימר כל דל"ה תיפק ליה משום דאית להו לב"ה מתוך והוי שפיר צורך קצת שלא יאמר, שולחנך מלא, וי"ל משום שלא תטעה לומר וחגותם חג חגיגה אין עולה לא:

מהרש"א כתב על תוס', ולא ידענא מאי קשיא להו דהא בהדיא אמרי' לקמן דא"ל ב"ש והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה א"ל ב"ה והלא כבר נאמר לה' מזה מוכח דאי לאו לה' הוה ממעטין ראייה מלכם דה"ג ממעטי לב"ה נדרים ונדבות מלכם כמ"ש תוס' לעיל ולקמן וצ"ע, ועי' ישו"י תצ"ה שמישב:

דף כ' תניא אמר להם ב"ה לב"ש ומה במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה מקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה, א"ל ב"ש נדונ"ד יוכיחו שמותר להדיוט ואסור לגבוה, א"ל ב"ש והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה, א"ל ב"ה והלא כבר נאמר לה' כל דלה' אם כן מת"ל לכם לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים, תוס' ב"ה נמי דרשי לכם ולא לגבוה למעוטי נדונ"ד כדפי' דף י"ב אלא נקט כותיים וכלבים דפסיקא ליה, אבא שאול אומרה בלשון אחרת ומה במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה במקום שכירתך פתוחה אינו דין שכירת רבך פתוחה וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא שלחן רבך ריקן, במאי קמפלגי, מר סבר נדונ"ד קרבין ביו"ט ומ"ס אין קרבין ביו"ט:

שבת צ"ה, הרודה חלת דבש הזיד ביו"ט לוקה ארבעים דברי ר"א וכו' תוס' תימא לר"י אמאי לוקה ביו"ט וכו' וליכא למימר דמיירי ברודה לצורך חול, מ"מ תקשי למ"ד דאית ליה הואיל, ועוד דר"א גופיה אית ליה הואיל אי מקלעי אורחים, ואומר ר"י דאיכא לאוקמי ברודה סמוך לחשיכה דלא חזו לאורחין אי נמי בדבש שהדביש או אסור בהנאה דלא חזי לאכילה, מיהו תימא לר"י כיון דמותר לגבן ביו"ט מה"ת אפי' באפשר, א"כ נפל בית בי"ט יהי' מותר לבנותו ביו"ט דמתוך שהותר בנין לצורך דמגבן הוי משום בונה היתר נמי שלא לצורך ובלבד שיהי' צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שמש, וי"ל שאסור מדרבן:

פנ"י בביצה כתב יש להקשות למה פסק רמב"ם דבונה ביו"ט חייב מלקות הא שייך בנין באוכנ"פ במגבן, וא"כ לימא מתוך קושיא זו הקשה הב"ח, והי' נ"ל דדעת רמב"ם דבכה"ג לא שייך לומר מתוך אלא דוקא אותה מלאכה גופא דשייך באונ"פ מותר לו לעשות אותה מלאכה אף שלא לצורך כגון שחיטה משא"כ בבונה בנין שאינו מין אוכל נפש לא שייך מתוך וסוגי' דכתובות יש לישב דביאה כאוכל נפש דמי וכו' ואח"כ כתב לכן נראה דלעולם אמרי' מתוך אפי' היכא שלא הותרה באותו ענין עצמו ואפ"ה לא תקשי על רמב"ם דסובר דבונה חייב ולא אמרי' מתוך שהותר במגבן, בעשות גבינה לאכול לאלתר בכה"ג לא שייך בנין כלל ולא גרע מבונה ע"מ לסתור לפ"ז לא מצינו שהותר בנין לצורך ע"ש:

חגיגה דף י"ז ובקצרכם איזה חג שאתה קורא וקוצר הוי אומר זה חג עצרת אימת ביו"ט קצירה ביו"ט מי שרי, עי' ט"א שעה"מ שהקשו אי אמרי' מתוך ולמ"ד דסובר הואיל קצירה מותר ע"ב, שעה"מ הקשה מביצה דף ח' כתישה מי שרי ג"כ:

כתובות דף ז' ר' יודא שרי למיבעל בתחילה ביו"ט א"ר פפא בשמיה דרבא לא תימא ביו"ט דשרי הא בשבת אסור ה"ד דאפי' בשבת שרי' ר"פ בשמיה דרבא אמר ביו"ט שרי בשבת אסור א"ל רב פפי לר' פפא מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך [אוכל נפש כגון