עט סופר חלק ג כד

היא גם רבא מודה דיו"ט עשה ול"ת ומתורץ קושי' עולם דצריך רע"ק לדייק הבערה אב מלאכה עכ"ל בקיצר:

ה' המחבר תמו המוציא חמץ בפסח יכפה עליו כלי ואסור לשרפו במקומו ומ"א מביא כ"מ כתב כיון דלית צורך היום כלל לא אמרי' מתוך ואע"ג דאיכא מצוה בשריפת אפ"ה אסור מידי דהוה שריפת קדשים דאין דוחה יו"ט, מיהו תוס' פסחים דף ה' משמע דמותר לשרפו כיון דיש מצוה בשריפתו מקרי צורך היום, וצ"ל דזה כהס"ד דאך ביום הראשון תשביתו היינו ביו"ט אבל למסקנא ביום הראשון היינו מעיו"ט א"כ אסור לשרפו עכ"ל וצ"ב ועי' במחהש"ק, ואעתיק מאיגרא רמא גם שלא זכיתי להבין אבל כמה דברים נלמד מצוף אמרותיו, ותוס' כתבו אע"ג דיכול להינות מגחלתו אומר ר"י דסברא היא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אמנם עדיין קשה לי דהו"ל להתיר הבערה ביו"ט אפי' בענין דאינו נהנה מגחלתו מטעם הואיל אי נהנה מגחלתו יהי' מותר השתא נמי מותר אע"כ דלית לי' לרע"ק הואיל, ותוס' בד"ה לא אמרי' מתוך אע"ג דבעינן צורך קצת הכא מה שמבער הוי צורך, והאשרי כתב לחלק מ"ט דנותר אינו בשריפה ביו"ט וחמץ מותר למ"ד דס"ל מתוך, הוא דבחמץ עובר בכל שעה בבל יראה משא"כ בנותר ע"ש [לא מצאתי] ולמדין מזה דמשום מצות עשה לחוד לא נחשב לצורך קצת דא"כ שריפת נותר נמי יהי' מותר אלא משום לאו דב"י נחשב לצורך קצת, אמנם לדעת תוס' דף כ"ט דמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר בב"י, א"כ לית לן צורך קצת כמ"ש מג"א תמו וא"כ הדרי' קושי' תוס' לדוכתי', ויש לומר סברת התוס' דוקא אם אי אפשר לו לבערו ביו"ט אבל אם אפשר לבערו ביו"ט בודאי עובר בב"י, והנה נדין דידן אפשר לו לבערו ביו"ט בשריפה ולהינות מגחלתו וכיון דאפשר לו לבערו א"כ עובר וכיון דעובר בב"י ממילא מותר להשבותו בשאר השבתות אף לדעת בעל פ"י דהא נמי מלאכה היא דרחמנא אחשביה להבערתו דמותר מטעם מתוך דהוי צורך קצת ע"ש עמוק עמוק, ואולי זה כוונת מג"א בס"ד ביום ראשון דוקא שיוכל לשרוף כי יש צורך במצוה ולא שייך משהה ע"מ לבערו אבל אם ביום ראשון עיו"ט ולא יוכל לשרוף ביו"ט אין בו צורך כי משהה ע"מ לבערו מותר, ועדיין צריך תבלין:

ט' קושיה גדולה מגאון עולם רבי שלמה קיועטש זצ"ל ב"מ תשובת חכמת שלומה, מנ"ל לרבא דרע"ק ס"ל אין ביער חמץ אלא שריפה לפי האמת אפשר דסובר השבתו בכל דבר, רק אי יום ראשון יו"ט ע"כ הי' צריך לומר אין ב"ח אלא שריפה, דהא ר"י יליף לקמן דף כח דחמץ בשריפה מנותר ותוס' הקשה לרבנן אמאי לא יליף מנותר וכתב הפנ"י דרבנן ס"ל כר"ש דחמץ לאחר זמנו מותר אבל נותר אין היתר לאיסורו ורק ר"י לשיטתו דס"ל חמץ לאחר זמנו אסור שפיר יליף מנותר, ורא"ש דף כ"ט פסק דחמץ לפני זמנו אסור כי חד קרא דמייתיר ללפני זמנו שצותה תורה לתשביתו ע"ש, והנה יען שהשבתו לפני זמנו גם חמץ אסור לפני זמנו אבל אי יום ראשון יו"ט ע"כ מוקמי קרא דמייתור לאחר זמנו דהא לית סברא לאוקמי לפני זמנו, ואז שפיר ילפי' מנותר דבעי שריפה, ושפיר קאמר רע"ק דאי כוונת התורה תשביתו ביו"ט ואז ילפי' חמץ מנותר ואין ביער אלא שריפה, אמנם לפי האמת דס"ל יום ראשין בעיו"ט ומוקמי קרא דמייתור אלפני זמנו ולאח"ז ליכא קרא ומותר לאחר פסח ואז לא ילפי' מנותר כי אין לו היתר לאיסורו ואז השבתו בכל דבר ודו"ק הטיב כי נפלא היא:

רמב"ם פ"ב מחו"מ מצות עשה מה"ת להשבית החמץ קידם זמן איסור אכילתו שנאמר ביום הראשין תשביתו שאור מבתיכם, ומפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום ארבעה עשר ראיה לדבר זה מה שכתב בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים שחיטת הפסח הוא יום ארבעה עשר אחר חצות, עי' איגרא רמה מש"כ לישב מש"כ מפי השמועה למדו:

שבת ל"ט, בש"א לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ ראויין לשתיה וכו' תוס' נראה לר"י דווקא שמחמם לצורך שתיה אבל לצורך רחיצה אע"ג דראויין לשתיה אסרי ב"ש דלית ליה מתוך וכו' וכ"כ רשב"א ומוסיף דב"ש לית להו מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכ"ש דלית להו הואיל, אלא ראוין לשתיה פי' מוכנין כו', אבל עי' בפסחים דף מ"ז בתוס' ד"ה אהבערה לא ליחייב מכאן מוכיח ריבא דרבא דאמר הואיל אפי' לב"ש אמר, עי' במקנה כלל ל"ט פרט א' הבאתי ט"א שהואיל מצד מתוך ע"ב ירושלמי שבת פ"ב, ולא בשמן שריפה, א"ר חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת והא תנינן ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולי' כדי שיצת האור ברובן, אר"י בשבת כתיב לא תעש' כל מלאכה נעשית היא מאיליה, ברם הכא התורה אמרה אין שורפין קדשים ביו"ט ואין צריך לומר בשבת וכו' מהי להצית את האור במדירת חמץ, מאן דיליף לה מנותר ואסור ומאן דלא יליף לה מנותר מותר, רב אחא בשם רב חסדא זאת אומרת שמותר להציץ את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת ע"ש, ומסובר עם נמ"י שהקשה אם אשו משום חציו האיך מדליקין נר בע"ש, ותי' באותה שעה שהדליק או זורק חץ נעשה הכל ע"כ מותר להדליק ע"ש, אבל שריפת קדשים שתורה מקפיד שהבוער אפי' ע"י כלבים חשוב מלאכה ע"כ אסור ועי' באריכות בתשובת ריב"א סו' ובמפתחות ובעט סופר כלל מ"א פרט חי: