עט סופר חלק ג כב

ו' ברוך טעם כתב בשם עולם כיון דחמץ של עכו"ם מותר חין חשיבות בהבערת החמץ דעיקר מ"ע מן התורה שלא יהי' לישראל החמץ כי לא גזרה התורה דרך כלל שחמץ יהי' מבואר מן העולם:

ז' ישו"י בסי' תק"ו כתב דהיכי דהמלאכה מצד עצמה אין בה טורח אלא דרחמנא אחשביה להבערתה דאף הוא בכלל ל"ת מלאכה אבל דנימא שאין הגוף שובת במלאכה כזו א"א לומר ואין בזה עשה דשביתה דהרי גופו שובת וא"ש באמת הי' העשה דשריפת חמץ דוחה ל"ת אלא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דיו"ט, אבל בזה דרחמנא אחשביה רק ל"ת שפיר אתי עשה ודוחה ל"ת, ועי' ריטב"א יבמות דף במחמר כיון דאינו בגופו של אדם אין בזה עשה בשביתה ביו"ט רק ל"ת לחוד וזה ברור עכ"ל:

ח' דברי ירמיה הקשה דניהו דהוי שריפה ל"ת מ"מ ידחה העשה דתשביתו ל"ת דכל מלאכה, ע"כ צ"ל דרע"ק ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת א"כ הול"ל ש"מ ארבעה דיו"ט עשה ול"ת:

ט' או"ח כתב קשה לי לתירוצי של פנ"י [עי' אות א'] מנ"ל לרבא להוכיח דר"ע לית ליה מתוך שהותרה דלמא לעולם אית ליה מתוך ואפ"ה אסור לשרוף ביו"ט כיון דס"ל אין ב"ח א"ש י"ל דאחשבה רחמנא לביעור חמץ והוה מלאכה כמו דאמרי' גבי נותר דרחמנא אחשבה אעפ"י דקי"ל מתוך ע"ש, אולי י"ל עי' שבת כ"ד מנה"מ דאין שורפין קדשים ביו"ט רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשירין לבדו ולא מילה שלא בזמנו דאתי בק"ו, פרש"י מה צרעת דוחה עבודה וכו' אתא לבדו לאפוקי מהאי ק"ו דלא תדרש ליה וממילא שמעי' מיניה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יו"ט וה"ה לשריפת קדשים טמאים, משמע אם הי' זמנה קבוע דוחה, תוס' הקשה לר"י בביצה דף ח' משמע דאית ליה לרבא דעשה דוחה ל"ת ע"ש, ופנ"י כתב דבר חדש אע"ג דסובר רבא בעלמא דיו"ט עשה ול"ת הוא ואפ"ה לענין הדלקת נר בשמן שריפה סובר דלא שייך ה"ט כיון דלאו מלאכה גמורה הוא אפי' בשריפת קדשים ממש נמי לשיטת רש"י לאו מטעמא מלאכה אסרינן להא דהא לשיטת רש"י אמרי' מתוך שהותרה אפי' שלא לצורך כלל אלא דאפ"ה אסור משום דאחשביה רחמנא כמש"פ רש"י גבי חלה שנטמאת מש"ה סובר רבא דלא שייך הכא ה"ט דיו"ט עשה ול"ת ע"ש, א"כ אי אמרי' ביום ראשון ביו"ט וצווה התורה לשרוף היום וזמנו קבוע ולא ילפי' מלבדו ממילה שלא בזמנו ואם הי' סובר מתוך רק אחשביה אין כאן רק ל"ת אז עשה דוחה ל"ת בע"כ דאין סובר מתוך ויש עשה ול"ת ודו"ק:

י' מרם מינץ סי' ח' הקשה ג"כ לשיטת רש"י דהמלאכה הוא מה שמבערו מעולם ובזה לא מצינו שהותרה מלאכה זו לצורך אוכל וליכא הוכחה כלל מרע"ק דל"ח מתוך ותי' תוס' הקשה הא אפשר להנות מגחלים ותי' משום דתחילת הבערה אסור להינות אע"ג שיהי' לו הנאה אח"כ אסור, וקשה לשיטת רש"י כיון דעיקר מלאכה לא נעשה עד לבסוף שנתבער מעולם ובאותו שעה נעשה גחלים ויכול להנות ממנו, שפיר הוכיח רבא מרע"ק דלא אמרי' מתיך דאל"כ דאמרי' מתוך והאיסור הוא מצד הבערתו מעולם א"כ קשה שיוכל להינות מגחלים אע"כ דלא אמרי' מתוך והאיסור תיכף בעת הבערתו ואז לא יוכל להינות גחלים כ"א עד לבסוף לפ"ז קשה קושי' רא"ש דאיך אסרה תורה לשרוף קדשים נימא מתוך ואין לומר כתי' מג"ש דהא בשעה שנתבער מן העולם יוכל להינות מגחלים דכל נשרפין אפרן מותר ע"ש:

י"א בע"ס כלל ג' הבאתי קושי' מעין חכמה, לר"מ דחייש למועט האיך מותר לשחוט ביו"ט רק אי אמרי' מתוך, אבל קשה לרע"ק דסובר בבכורות דף כ' דחייש למיעט וסובר דלית ליה מתוך, וסובר בביצה דף כ"ה שמותר לשחוט מסוכנת ביו"ט:

אמר רבא ש"מ מדרע"ק תלת אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יצא, ש"מ לא אמרי' הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך תוס' לחלק יצא מדקרי ליה אב מלאכה, ועוד אומר ריב"א דלמ"ד ללאו יצאת לא הי' אסור ביו"ט כיון דאין שם מלאכה עליה:

מג"א תקי"ח מביא ה"ה שכתב שאמרי' בהבערה מתוך כיון שכתבה התורה לא תבערו אש ביום השבת מכלל ביו"ט שרי, ותימא בפסחים אמרי' מצינו הבערה אב מלאכה, א"כ ש"מ אע"ג דלאו לא תבערו לא נאמר ביו"ט מ"מ אסור מלאו ל"ת כל מלאכה א"כ הדרה הקושיא למה אמרי' מתוך, ואין לומר דזהו דוקא אליבא דמ"ד הבערה לחלק יצא אבל למ"ד ללאו יצא לא אסור ביו"ט [כוונה אם הבערה לחלק יצא צריך הדיוק בשבת יש חילק מלאכות ולא ביו"ט, אבל הבערה אסור ביו"ט, אבל אי אמרי' ללאו יצא שפיר הדיוק בשבת אסור הבערה ולא ביו"ט] א"כ מאי קאמר התם ש"מ לחלק ש"מ לא אמרי' מתוך דהא חדא היא דהא בהא תליא ע"ש:

בספר יהושיע סי' שצ"א כתב לא זכיתי להבין קושתו דכוונת ה"ה פשוטה ומבוארת דבאמת כיון דכתבה התורה בהדיא ל"ת אש בשבת מכלל דהוציאה התורה יו"ט מכלל שבת במלאכה זו וכיון שכתבה התורה ביו"ט ל"ת כל מלאכה ובכלל זה נכלל אף הבערה כמ"ש רע"ק מצינו הבערה שהוא אב מלאכה וא"כ מה מיעטה התורה הבערה במ"ש ל"ת בשבת ואם למעט הבערה במקום אוכל נפש הלא כל מלאכות במכשירי אוכל נפש בא"א לעשותו בעיו"ט מותרין אלא ע"כ דמאי דכתיב ל"ת בשבת למעט הבערה ביו"ט ע"כ שנתנה