עט סופר חלק ג כא

רק היכי שעקרה לגבוה וגם אסורה בתחלה להדיוט אז אסור ביו"ט ולכן אסור שריפת חמץ שעיקר לשם מצות ביעור וגם אסור להדיוט בתחלת ביעורו:

ישו"י תצ"ה כתב דלדידן דקי"ל דאמרי' מתוך וכו' רק בעי צורך קצת וכיון דיכול להינות אחר ביעורו פשיטא דצורך קצת הוא, אבל שם אליבא דרע"ק דלא אמרי' מתוך ובעינן צורך גמור שפיר כתבו תוס' כיון דבתחלת ביעור אסור לא חשוב צורך וזה ברור, וכ"כ ח"ס בחידושיו לפסחים ופמג"ד יו"ד צ"ט סקי"ב:

א' שעה"מ פ"ג מחמץ ומצה, הקשה על תי' תוס' דקרא מיירי אפי' בשאין צריך לגחלתו, דגמרא קאמר ש"מ מרע"ק תלת, לימא ש"מ ארבע דרע"ק לית ליה הואיל דאל"כ נימא הואיל ואי מקלעי אורחים ויצטרך לגחלתו שרי השתא נמי שרי' ועי' בתשובת נחלת בנימין סי' צ"ח שמביא תי' מגאון האדיר ר"מ פערלס זצ"ל:

ב' עוד הקשה השעה"מ ואו"ח לפי דמסקינן דף כ"ז למ"ד אין שבח עצים בפת מותר לאפות אף כשאבוקה כנגדו, א"כ חזי בתחילת ביעורו, וצ"ל דרע"ק ס"ל יש שבח עצים בפת א"כ קשה הול"ל ש"מ מרע"ק ארבע דהיינו דין זה יש שבח עצים בפת:

ג' בעט סופר כלל ל"ה פרט ג' הבאתי קושי' לשיטת הסוברים דאפי' אם יש שבח עצים בפת שייך זוז"ג א"כ יכול ליתן עם חמץ בשריפה עצים אחרים ומותר להינות בתחילת שריפתו עי' מג"א תמה ע"ש, ומצאתי כעת בתוס' רע"ק ביצה פ"ב אות ט"ז כעין זה:

ד' או"ח כתב לשיטת רש"י קושי' תוס' דהכא לק"מ, דראש הקשה בדף י"ב לרש"י דאמרי' מתוך אפי' ליכא צורך כלל למה אסור לשרוף קדשים ותי' מג"ש דרשי לשיטתו דהתורה אחשביה לביער קדשים דאע"פ שהבערה זו אינה מלאכה מחמת דאמרי' מתוך מ"מ הרי הוא מבער קדשים והתורה אחשביה, לפ"ז כיון דר"ג ס"ל אב"ח אלא שריפה התורה אחשביה לשריפת חמץ אע"פ דצריך לגחלתו ע"ש:

ה' ישו"י סי' תל"ה הקשה לריבא אי אמרי' ללאו יצאת אין איסור שריפה ביו"ט מכ"ל בשבת קי"ד דר"י ורע"ק פליגי אי נדרים נדבות קרובן ביו"ט, מדוע לעשות פלוגתי חדשה בין ר"י ורע"ק נימא רע"ק לשיטתי' דס"ל דהבערה לחלק יצאת א"כ הבערה אסורה ביו"ט צריך קרא עולת שבת להתיר חלבי שבת ביו"ט ור"י סובר הבערה ללאו יצאת ואין איסור ביו"ט ולא איצטרך קרא להתיר ביו"ט רק להתיר חלבי שבת ביוכ"פ ע"ש לריבא גם ביוכ"פ אין איסור הבערה כמו ביו"ט:

אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת. ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה, ש"מ הבערה לחלק יצאה, ש"מ לא אמרינן הואיל והותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, [פי' רש"י מדלא נפקא ליה דהאי יום הראשון עיו"ט הוא אלא משום דאסור להבעיר ביו"ט ש"מ ס"ל כר"י דאמר לקמן דף כ"א אין ביער חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר, דאי השבהו בכל דבר ס"ל לאוקמה ביו"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים]:

א' הקשה פנ"י רש"י בביצה דף כ"ז מבואר דרחמנא אחשבה להבערתן א"כ גם אכילת כלבים למלאכה יחשבו ותי' אם המצוה בשריפה דוקא שייך אחשביה אבל אם השבתה בכל דבר ולא קפיד קרא רק שלא יעבור ב"י לא שייך אחשביה כיון דלא יליף מנותר:

ב' ונב"י סי' ט"ו תי' הפרש גדול בין ביער קדשים הוא מצוה מצד עצמה ולא מצד בעלים וכל מי ששורף קדשים טמאים הוא מקיים המצוה ומחמת חשיבות קיום המצוה חשוב מלאכה, אבל מצות ביער חמץ אינו מצד החמץ רק מצד בעל החמץ עליו המצוה להשביתו אבל מי ששורף חמצו של אחר לא עשה מצוה כלל א"כ איך נימא רחמנא אחשביה למלאכה לגבי בעלים ולגבי אחר לא נחשב למלאכה:

ג' אור חדש כתב רש"י לשיטתו דאמרי' מתוך אע"פ שאין בו צורך קצת א"כ קשה קושי' ראש למה אין שורפין קדשים ביו"ט וצ"ל אע"ג שמצד מלאכת הבערה ליכא מלאכה מ"מ התורה אחשביה לבערו מן העולם, ומה לי שריפה שאינה מלאכה ואפ"ה אסרה התורה ומה לו שאר ביעורים, אבל הכא גבי חמץ אם נימא דמשבית בכל דבר אמאי לא יהי' מותר להשבית חמץ ביו"ט בשביל לקיים מצוה מאחר דלא מצינו שום איסור בתורה על ביער חמץ מה שהוא אינה מלאכה כדאשכחן בקדשים:

ד' ח"ס או"ח קנ"א כתב דברי רש"י דברי אלקים חיים, כי בתרומה גופיה לא כתיב ביעור אך אתי' משריפת קדשים כאחז"ל כשם שמצוה לשרוף תרומה וכו' שוב אמרי' ביער דאכילת בהמה בתרומה הוה כשריפה בידים א"כ רחמנא אחשביה לההיא אכילה במקום שריפה, ויפה כתב רש"י לרבנן דהשבת, בכל דבר הי' מותר להשבית ביו"ט דאין השבתה במקום שריפה ולא שייך אחשביה משא"כ למ"ד אין ביעור חמץ אנא שריפה מנותר ילפי' הדר אמרי' רחמנא אחשביה כמו בתרומה ע"ש:

ה' בן יהודא סי' ק"ח כתב לישב דרש"י אדל לשיטתו דס"ל דאמרי' מתוך אף דליכא צורך והקשה עליו הראש דא"כ שריפת קדשים אמאי אסרה התורה נימא מתוך מכח זו הכריח רש"י מדאסרה רחמנא אחשביה, ורע"ק לשיטתו דלא אמרי' מתוך ולא אמרי' אחשביה: