עט סופר חלק ג כ

דס"ל אפי' מכשירים שאפשר לעשותן בעיו"ט נמי מותר לעשותן ביו"ט ע"כ גם מכשירים הותרו ולא דחויים, אמנם ר"ח בתוס' פסחים פ"ד משמע או"נ דחוים מטעם עשה דוחה ל"ת אתא עליו וא"כ גם באוכל נפש עצמו יש לחלק בין אפשר ללא אפשר עי' רש"י ר"פ אין צדין ותוס' מגילה ז' ע"ב עכ"ל [רמב"ן פ' אמור מביא מכילתא, אך אשר יאכל לכל נפש, כל אוכל נפש דוחה יו"ט ע"ב]:

פרי ההג כלל ע"ג מביא בשם ח"ס, טעם יפה הא דב"ש ל"ל מתוך, לפי דר"א אמר דאפי' מכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט מותר ביו"ט עי' תוס' שבת כ"ה, וראשונים כתבו הטעם דר"א שמותי משום שהתפאר שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם א"כ כל דבריו דברי שמאי הן, וכיון דב"ש ס"ל דמכשירין שאפשר לעשותן מעי"ט מותר א"א לומר מתוך דא"כ בטל כל מלאכת יו"ט דכולהו שייכי במכשירי או"נ ע"ש:

להסביר קצת שיטת רמב"ם דסובר המלאכות דשייכים לאוכל נפש גם שעשה שלא לצורך פטור ומלאכו' שאינם באוכל נפש אריגה כתיבה ובונה חייב אפי' שעושה לאוכל נפש עפ"י גמרא מנחות דף ס"ד, פרוש מצודה לעלות דגים והעלה תינוק ודגים רבה אמר פטור ורבא אמר חייב, רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו, ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבה, תוס' רבא אמר חייב, לא דמי לאופה לחול דפטרינן מצד הואיל ונימא הכי נמי הואיל ופטר ליה אתינק פטר נמי אדגים, דהתם הוא אפייתו חזייה לצורך יו"ט אבל הכא צידת דגים לא חזי בשבת, וצאן קדשים כתב תמיה לי על דבריהם דאפי' אי הוי דמי לאופה לא קשיא מידי דהתם רבה קאמר דפטור מטעם הואיל דהוא בר פלוגתי' דרבא דהכא, אבל רבא ס"ל כר"ח דהתם דלוקה דלא אמרי' הואיל, ועי' עט סופר כלל ז' פרט ג' הבאתי דבר נפלא מאיגרא רמא, ועי' בעט סופר סוף ח"ב בהשמטות להואיל, ורמב"ם פ"ב משבת פסק נתכוין להעלות דגים והעלה תינוק ודגים פטור ע"ש, וז"כ רמב"ם אם עושה מלאכות דשייכים לאוכל נפש פטור כי המעשה מותר ולא אזלי' בתר מחשבה ולהיפך אם אורג וכותב המעשה אסור אפי' הכוונה לאוכל נפש חייב:

אור זרוע סי' תשנ"ד, מאי דקשה למר מאי דאמר רבא ש"מ מדרע"ק תלת וכו' מאי נפקא מינה דסבר דלחלק יצאת הא יו"ט לית ביה אלא לאו ואכתי לוקמה ביו"ט וליתי עשה ולידחי ל"ת, ותו אי ס"ל ללאו יצאת הוה מוקמי לה ביו"ט והא יו"ט עשה ודחי את ל"ת ועשה, הכי פירושא אי אמרת לחלק יצאת א"כ הוי מלאכה וחשוב כשאר ל"ט מלאכות דשבת. אבל אי אמרת ללאו יצאת א"כ אינו אב מלאכה ואינו חשוב מלאכה כשאר מלאכות וביו"ט כתיב ל"ת מלאכה דוקא החשובה מלאכה אצל שבת לוקה עליה ביו"ט אבל אינו חשובה מלאכה אצל שבת אין לוקין עליה ביו"ט מידו דהוה מחמר שאין לוקין ביו"ט אלא ע"כ לחלק יצאת ס"ל לרע"ק ולקה עליה ביו"ט מש"ה אין שורפין חמץ ביו"ט דיו"ט עשה ונ"ת ואין עשה דל"ת ועשה, [עי' שואל ומשיב ח"ד סי' ל' שמגיה בלשונו הרבה]:

ומה שכתב מר ותו אמאי לא קאמר ש"מ חמץ בפסח אסור בהנאה דאי שרי לוקמיה ביו"ט ויסיקנו תחת תבשילו, מאן שרא ליה לשהויי עד שיתקן תבשילו והלא עובר עליו בב"י אם לא ישרפנו מיד מש"ה לא מצי למשמע מיניה הכי, [ועי' שו"מ]:

ומה דכתב מר סברא לומר מתוך מאין יסוד, נ"ל בשני ענינים נאמר מתוך וכו' לאחר שאנו מתירין כל דבר הצריך לגופו לכתחילה אע"פ שאינו צורך אוכל נפש ואמר אפי' דבר שאינו צורך לגופו שלכתחילה שאינו צורך אסור אבל אם עשה אינו לוקה וכו' ונ"ל ליתן טעם לדבר מתוך שהותרה לצורך והוקלש האיסור הוקלש נמי דאפי' שלא לצורך אין לוקה עליו, ע"ש באריכות ושו"מ מתקשה בו:

פרט ג'. ש"מ מרע"ק תלת. פסחים דף ה' רע"ק אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה:

תו' כל מלאכה לא תעשו, אע"ג דכשישרוף ויעשה גחלים הנאתו מותר כדאמר דף כ"ו גבי ערלה בשילה ע"ג גחלים ד"ה הפת מותר וה"ה חמץ והא דתנן לא יסיק בו תנור וכיריים היינו מדרבנן, אור"י דסברא הוא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין אפי' אינו צריך לגחלתו, אי נמי כיון דמתחלת הבערה אינו יכול להנות ממנו אע"ג שיהא לו הנאה ממנו אח"כ אסור כמו נדרים נדבות שאין מקריבין ביו"ט למ"ד ביצה דף כ"א אע"פ שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף ומאן דשרי שרי מל"ה:

המחבר תקז עצים שנשרו ביו"ט בתוך התנור מרבה עצים מוכנים וכו' וכתב המג"א אע"ג דשיל"מ לא בטיל הכא כיון שאין נהנה מהם עד אחר שנשרף אופה בהן פת מותר, וצ"ע תוס' כתבו דכל דבר שאין יכול ליהנות מהן בתחילת ביעורן אסור לשרוף ביו"ט וכו', ודג"מ כתב דברי מג"א תמוהים שכוונת תוס' לפי מ"ש בביצה כ"ז ד"ה על חלה שנטמאת דמותר לשרוף תרומה טמאה מה"ת ביו"ט אף שעקרה לצורך גבוה מ"מ מותרת להדיוט ולכן דעת תוס' דהיכי שהיא מותרת תכף להדיוט מותר אף שעקרה לצורך מצוה, והיכי שאין בה צורך גבוה אף שאינה מותר תיכף להדיוט ג"כ מותר