עט סופר חלק ג יט

בשבת ואז אעפ"י שמחוסר זריקה מ"מ כיון דראוי היו לזריקה אמרי' ביה הואיל וא"ב זרק, וכן בלישת העיסה מיד שנילש כראוי ולא הוי מקלקל אמרי' הואיל וא"ב אפה וחזי לאורחין, אמנם בשתי לחם איתא בירושלמי הובא בתוס' שבת דף כ' אהא דא"ר אליעזר השיער באפיה לענין שבת עד שיקרמו פניה התחתון דמודה ר"א בלחה"פ דלא מקרי לחם עד שיקרמו פניו בתנור ר"ל גם פני דעליון יע"ש, א"כ שפיר קאמר דמטעם זה אין שתי לחם דוחין יו"ט דמיד שקרמה פניה התחתונה מקרי לחם לענין יו"ט דלא הוי תו מקלקל דלמאכל ב"ד קא מחשבי' לה ועבר על לאו ל"ת כל מלאכה דעדיין לא הי' ראוי לאכילה דעדיין לא קרבו מתיריהם והואיל ואי בעי שחיט וזרוק לכבשים לית ליה דעדיין לא מקרי לחם לענין זה ודו"ק [בהנ"ל מיושב כמה קושי' אשר הגאון מר"מ פערלס ז"ל מובא בנחלת בנימין סי' צ"ח, מאריך בו א"כ אם נאמר דאסור לאכול מדאוריי' מבית טביחתה איך מותר לשחוט כל בהמה ביו"ט הא לא חזי למאכל מיניה לאלתר עד שתמות וליכא למימר הואיל ואי בעי שבר לה למפרקתה דתיאסר משום דם ע"ש]:

פרט ב'. הטעם דאמרי' מתוך. מג"ש כתב דע"כ דה"פ דאך אשר יאכל לכל נפש כגון הבערה ובשול וכי"ב הוא מותר לאפוקי מלאכה שאין עושין בהם כגון אריגה ובונה, א"כ סברי כיון דנקיט קרא המלאכה ולא כתב אך אוכל נפש יעשה לכם ש"מ שכוונת התורה להתיר המלאכה לגמרי אפי' בלא אכילה וכיון דהכי הוא מה לי לצורך קצת או שלא לצרך כלל כיון דאין כוונת הכתוב כ"א המלאכה שעושין בה אוכל נפש עכ"ל:

שמ"ק כתובות דף ז' כתב מתוך מנ"ל ומנין להתיר אלא מה שהתירו הכתוב כל שיש בו צורך אכילה ממש ונראה ממה דכתיב לכם ומשמע לכל צרכיכם, ובשם שיטה ישינה כתב מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה, כלומר כל אותן מלאכות שהותרה לצורך אכילה לא הי' בכלל לא תעשה כל מלאכה והאי דכתב רחמנא אשר יאכל לכל נפש לסימנא הוא בעלמא דכתביה שכל המלאכות הצריכות לאכילה יהיו מותרות ביו"ט ע"ש:

בספר יראים סי' קי"ג כתב לאו דוקא אוכל נפש התיר הכתוב אלא כל הנאת נפש כדתנן לא יחם אדם חמין וכו' וב"ה מתירין והלכה כב"ה והטעם דכתיב אשר יאכל ואמרי' בכל שעה בין לחזקיה בין לר"א כל מקום שנאמר יאכל בין איסור אכילה בין איסור הנאה משמע ודוקא הנאה השוה לכל נפש וכו' ומלאכת מצוה מתוך שהיא הנאת נשמה מותרת כדתנן אין מוציאין לא את הקטן וכו' וב"ה מתירין פי' קטן למולו ולולב לנענע בו וס"ת לקרות בו ואסיקנא טעמא דב"ה מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הנאת הגוף אך שיהי' הנאת וצורך נשמה פי' מתוך אותו מקרא עצמו שאתה למד היתר הנאת הגוף אתה למד היתר הנאת נשמה וטעמא דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב פי' יהנה לכל נפש והנשמה בלא גוף נקראת נפש כדכתיב והי' נפש אדני צרורה וכו' ואע"ג דאמר עולא לדברי הכל נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ואסיקנא תנאי היא ולא קי"ל כוותיה ושריפת קדשים ומילה שלא בזמנה ועולת החול דאסרינן ביו"ט כפ' במ"ד ומקראי דרשינן התם ללמד על עצמן לבד באו ואין למידין מהן במקום אחר דהוי להו מילה שלא בזמנה שריפת קדשים ועולת חול ביו"ט ג' כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין וכו' ורב אשי דתלי טעמא דלא אתי עשה ודחי ל"ת אליבא דב"ש דלית להו מתוך הילכך אין לנו להתיר אלא מטעם דחיית עשה, אבל אביי ורבא ותנא דבי חזקיה אליבא דב"ה דאית לה מתוך קאמרינן הילכך אע"ג דהוי יו"ט עשה ול"ת איכא למשרי מטעם מתוך לב"ה אי לאו דמעטינהו קרא בהדיא ע"ש:

דברי ירמיה כתב לפרש לשון מתוך וכו' כי יש לחקור לב"ש דלית ליה מתוך באם יוכל לעשות אוכל נפש בלי מלאכה אם רשאי לעשות מלאכה, דבר זה מפורש בראש יומא דף פ"ד, מביא רבינו מאיר השיב אוכל נפש ביו"ט יוכיח דשוחטין ביו"ט דאיכא עשה ול"ת באיסור מלאכה ומאכל נבילה רק לאו או נאמר לנכרי לנחור וכו' אלא כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש ביו"ט הוי לדידן כל אוכל נפש ביו"ט כמו בחול וכו' ב"י סי' שכח כתב שהכל תלוי במחלוקת אם נאמר שבת דחוי אצל חולה או הותרה שאם נאמר הותרה שוחטין לו שלא אסרה תורה מלאכה בשבת אצל חולה שוחטין לחולה בשבת כדרך שאנו שוחטין לעצמינו ביו"ט אבל למ"ד דחויי היא מאכילין לו נבילה ע"ש, ונשמע מזה דביו"ט דמותר במלאכות אוכל נפש ע"כ הותרה וכ"כ ר"ן ביצה דף י"ז שמרבין בקדירה בי"ט ולא בחולה בשבת כי ביו"ט הותרה וא"כ מניה להוכיח בכל שלא לצורך דעלמא במלאכות או"נ ביו"ט דמותר ומדויק שפיר מתוך שהותרה לצורך כיון דאמרי' לצורך הותרה ולא הודחה ואפי' באפשר בלי מלאכה א"כ נשמע ממילא דהותרה ג"כ שלא לצורך ע"ש ועי' תשובת אבני צדק סי' ס"ח:

ח"ס או"ח קמח כתב ואוכל נפש עצמו לרוב שיטות אין חילוק בין אפשר ללא אפשר והטעם משום שהיתרה ביו"ט ולא דחויי ועי' מר"ב ברא"ש פ' יוכ"פ סי' י"ד וכן משמע לשון ר"ן פ"ב ביצה שכתב ביו"ט או"נ מותר בה דאפי' אפשר מעיו"ט שרי עכ"ל, מבואר מזה דמכשירים דחוים הם ולא הותרו ולכן לא הותרו באפשר לעשותן בעיו"ט, לפ"ז דר"א