עט סופר חלק ג קסט

לתה"ד ולישב קושי' פמג"ד [עי' פרט ג'] אשר הקשה מלחם הפנים כי רמב"ם פ"ו מפמ"ק צ"ב מאוד, שכתב חתיכה של חטאת שנתערבה וכו' ולא טהורה, ואח"כ כתב פרוסה של לחם הפנים הטהור ובפט"ו ממ"א הלכה י"ג כתב פרוסה של לחה"פ וס' ועי' הטיב שיש דקדוקים הרבה ואמר בני ני' לישב הכל על נכון עפ"י סברת תוס' שאנו דנין אם יהי' אחר הביטול ראוי להתכבד ומוסבר לעיל מרבינו הקדוש כ"ס ז"ל דוקא אם הי' ראוי להתכבד מצד עצמה ורק האיסור גורם כבו"ח ונבילה שלא תהי' ראוי להתכבד בזה כתב תוס' אם לאחר הביטול שפקע האיסור ומצד עצמה היא ראוי להתכבד אבל אם מעיקרא לא הי' ראוי להתכבד ורק לאחר הביטול תהי' ראוי לכבד בזה אין אנו הולכין אחר הביטול ודו"ק כי נכון מאוד בסברה, והנה חשיבות פרוסת של לחה"פ רק הקדושה שבו אבל לעצמו פרוסת לחם אין ראוי לכבד, א"כ אם נטמא פקע הקדושה ולא שייך לומר ע"י ביטול תהי' ראוי לכבד כיון בעצמתו לא הי' ראוי לכבד, ומיושב קושי' פמג"ד בלחם הטמא לא שייך לאמור אחר הביטול תהי' ראוי לכבד, וכך סידור של רמב"ם, חתיכת חטאת טמאה שנתערבה בחטאת טהורה תעלה כסברת תוס' שכהנים אין מחזיקים טובה גם אחר הביטול אינה ראוי לכבד, אבל חתיכה של חטאת הן טהור הן טמא בחולין לא יעלה כי אזלי' בתר ביטול תהי' ראוי לכבד, כי חתיכה בעצמה ראוי לכבד רק האיסור גורם ממילא לאחר שפקע האיסור חשוב ולא יעלה, אבל פרוסה של לחה"פ הטהור דייק דוקא טהור אז חשוב שנתערבה לא יעלה כי אזלי' בתר מעיקרא שהי' חשוב מחמת קדושה ראיה לתה"ד ובהלכה י"ג פרוסה של לחה"פ טמא ואין בו קדושה עולין ולא אזלי' בתר ביטול כיון דאין בו חשיבות קודם הביטול ולא צריך מש"כ כ"מ מחמת הפסד מרובה או מועט ודו"ק הטיב ב"ה חכם בני ישמח לבי גם אני:

ישו"י סי' קנ"ו כתב טעם דר"י דסובר מין במינו לא בטיל משום דיליף מדם הפר ודם השעיר דאינו בטיל ברובא וכתב ר"ן בנדרים דרבנן סברי דדם הפר ודם השעיר דשניהם עולין לגבי מזבח הוי כמו היתר בהיתר וגם שמן שוה בעצם הוי מב"מ בכל הצדדים אבל איסור שנתערב בהיתר אף דשוה בעצם בשמא מ"מ בצד השני אין שמם שוה דזה מקרי איסור וזה מיקרי היתר וע"כ לר"י ג"כ מחלקינן בין היכי דאפשר למבטל להיות כבטל או להיפך ע"ש ואמרתי דטעמא דר"י דחשוב מין במינו אף בהיתר ואיסר עפ"י תוס' חולין דף ק' לענין חר"ל דאי נימא שתתבטל א"כ תהי' ראוי לכבד וכו' וה"ה בזה לענין מין במינו טעמי' דר"י דאינו בטל משום דאי נימא דתתבטל ונעשה האיסור והיתר שוין בכל צד ואינו בטל ורבנן סברי כיון דבשעת תערובות זה היתר וזה איסור מתבטלים והדבר ברור כשמש שזהו טעמא דר"י עכ"ל:

המחבר סי' ק"א חה"ל אפי' באלף לא בטיל אפי' היא אסורה בהנאה כיון שאם תתבטל הי' מותרת וראוי להתכבד כתב פרי תואר דוקא בהיכא דאם תתבטל תהי' מותרת באכילה אבל אם תתבטל לא תהי' מותרת באכילה כגון חתיכת בב"ח שנתערבה בשתי חתיכות של נבילה שמותרים בהנאה כי לא עשו רבנן גזירות חר"ל דלא בטלה אלא שאם תתבטל תהי' מותרת באכילה חיל בתר טעמא דגזור הח"ל והצדיק הדברים ועוד כיון דאין אנו באים להתיר אלא ההנאה אין בדמים חה"ל ותהוי החתיכה קימא באיסורא כיון דלאו באכילה אנו מתירין. ופלתי כתב לפי רמב"ם פ"א מאבה"ט דס"ל חה"ל לענין טומאה לא בטיל ש"מ עשהו ליתד שלא תמוט שלא יתבטל ולא חלקו בשום דבר א"כ ה"ה לענין איסורי הנאה ולכן יש להחמיר ועי' פמג"ד וחו"ד:

פמג"ד סי' ק"ב מביא חו"י סי' קל"ג כתב בהמה שנתערבו באחרות ושחט לברתה דמותר לשחוט מתערובות דדשיל"מ לא הוה כמ"ש רמ"א וה"ה חשיבות דב"ח עכ"ל, ואמת שאו"ה כלל ז' כ"כ ע"ש ומשמע ה"ה כל דברים חשובים כן כל שלא נודע איסורין תחילה אף שהי' בעולם לבדן אפ"ה בטילין שפיר מיהו מהא דמעילה קשיא באומר פרוטה בכיס זה הקדש דמטבע לא בטיל אמאי הא לא הוכר באיסור מעולם דומיא דחתיכה שלא מלחה ועי' פלתי, ועי' במקנה כלל ל"ח פרט ט' מזה:

בספר תיו יהושע מביא תוס' זבחים דף ע"ב כתבו דחשיבות חתיכה הראוי להתכבד היא מטעם דעי"ז מיקרי את שדרכו למנות והוה עליה החשיבות דדבר שבמנין ע"ש, ורשב"א ביבמות דף פ"א מסיק דחתיכה ראוי להתכבד לאו משום חשיבות מנין לא בטלה אלא משום חשיבות כיבוד שבה לא בטלה ע"ש ובספר בית הלוי כתב לפי רשב"א אין חילק בין מינה ובין שלא במינה ולפי טעם תוס' יש חילק דוקא במינה לא בטלה אבל שלא במינה בטלה ע"ש:

שו"מ ח"ג סי' קנ"ה מביא קושי' מה שפמג"ד ק"ב העלה בשם פרישה דדבר שבמנין וכל דברים החשובים ל"ש בדבר שיל"מ דלא מקרי איסור קבוע דהא למחר יהי' מותר ע"ש וקשה מביצה דף יו"ד הקשה תוס' דלבטיל ברובא וכתבו דבע"ח חשיבי ולא בטלו ולדבריו כיון שלמחר יהי' מותר לא אסרו דבר חשוב עכ"ל:

בספר שערי צדק או"ח סי' צ"ג כתב לישב קושי' ב"מ דף ו' קפץ דלבטל ברובא וכו' מה שהתורה צותה למנות מהסברא היא דהוי דבר חשוב מה"ת ולא שייך ביטול ע"ב: