עט סופר חלק ג קנד

כמ"ש רא"ה דמירתת לשקר כיון דהוא על"ג וכבר נתבאר בשם מרי"ט ומרי"ק דחזקה דאתי מכח סברא עדיף אפי' מרובא ה"ה חזקה דמירתת לשקר במעל"ג הוי כחזקה זו מיהו היכא דליכא ששים כיון דדעת תורה שבודאי איכא טעם איסור אינו נאמן להקל ע"ש ורמב"ן וסייעתו ס"ל די"ל הא דלא סמכי' על רובא היכי דאיכא לברורי היינו היכי דאפשר לברר בירר גמור ולא יצטרך אח"כ לסמוך על החזקה או רובא כמו בשוחט דהוא לפנינו לבדקו לא סמכינן על רוב אבל אם נברור הדבר לא יהי' בירר גמור רק שנצטרך לסמוך על רוב או על החזקה אך קודם בירר ליכא רק חדא רובא או חדא חזקה וכשיבורר יהי' ב' רובים או ב' חזקה לא צריך לברורי כיון שבהכרח נצטרך לסמוך על דין רובא או חזקה הא גם קודם בירור מהני עפ"י דין תורה חדא רובא או חדא חזקה, א"כ בקפילא כיון גם כשנשאל לקפילא נצטרך לסמוך על חזקה דלא מרעי אומנתיה הלכך לא צריך לברר:

שיעור הביטול בצלי ומליחה השעה"ת פרט י"ג מסדר השיטות באריכות ואעתיק בקיצר:

א שיטת רשב"א מובא בב"י ק"ה, באיסור שמון צריך ששים ונטילת מקום וטעם שצריך נטילה כמ"ש ט"ז צ"ד ס"ק י"ג ששם האיסור יותר דבוק ונסרך מבשאר מקומות:

ב רמב"ם פט"ו ממ"א כתב הב"י שסובר שאין צריך לא קליפה ולא נטילה בצלי ולעולם בעינן ששים וגדי שמן דאין בו ששים הכל אסור ובגדי כחוש דאיכא ששים שרי בלא קליפה ובלא נטילה, ומשמע ה"ה במליחה דהוי כרותח דצלי ובמרדכי סי' תרפ"ד כתב שרבינו ברוך הורה כשיש ששים לא צריך קליפה כיון שאיסר שמון מתפשט והא דאי' בפרק כ"צ נטף מרוטבו על הסולת יקמוץ מקומו משמע אע"פ שיש יותר מששים, י"ל שאני התם שאיסור ניכר בה לכן צריך לקמוץ עכ"ל:

ג שיטת הרא"ה המובא בר"ן שסובר דאין חלב המפעפע מתבטל בצלי ובמליחה לעולם דבקדירה הוא שמתבטל מפני שרוטב מוליך איסור בשוה אבל בצלי שהוא מפעפע מעצמו וכן במליחה אפשר שהרבה ממנו מתכנס במקום אחד הלכך אפי' בששים לא בטיל ולא מהני נטילה ע"ב:

ד מרדכי סי' תרע"ד מביא ראבי"ה פסק אם נמלח חלב ובשר ביחד וידוע מקום שנגע צריך קליפה אבל ביטול לא שייך גבי מליחה כי אם גבי בישול שהמים מוליכין הטעם בכ"מ ואין האיסור נשאר במקום אחד ועי' ב"י ק"ה:

פרט ה'. כחל. חולין דף צ"ז, אר"נ גיד בששים ואין הגיד מן המניין כחל בששים וכחל מן המניין, ביצה בששים ואין ביצה מן המניין אר"י בריה דרב משרשיא, וכחל עצמו אסור ואי נפל לקדרה אחרת אוסר א"ר אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעי לן כי משערינן בדידיה משערינן או במאי דנפק מיניה משערינן, פשיטא דבדידיה משערינן דאי במה דנפק מיניה מנא ידעינן אלא מעתה נפל לקדירה אחרת לא יאסר, כיון דאמר רב יצחק בריה דרב משרשי' וכחל עצמו אסור שויה רבנן כחתיכה דנבלה:

תוס' וא"ת כיון דכחל עצמו אסור א"כ נימא חתיכה עצמו נ"נ וליבעי ששים לבד מכחל וי"ל דהאי דאסור לאו משום שיהא טעם חלב בכחל יותר מבשאר בשר אלא לפי שיש בו גומות וחלב כנוס לתוכו ויש באותו חלב טעם בשר וא"א להפרישו מן הכחל מאחר דנתבשל, וא"ת ומ"ט הכחל עצמו אסור והלא כל החלב הכנוס לתוכו בגומות נפלט לחוץ וכו' וי"ל לפי שמתחילת בשולו קודם שיצא החלב לגמרי נאסר החלב שבכחל מפני טעם בשר שבו הילכך אף לאחר שגמר בישולו שכבר יצא כולו תו לא לשתרי דאיפשר לסחטו אסור וכו':

ר"ן כתב וכחל עצמו אסור, מפני מראית עין שאע"פ שראוי להתיר מפני שחלב יצא ממנו אי שרי ליה אתי למשרי חתיכה נבילה וכו' איכא מ"ד דכיון דשוויה כחתיכה דנבלה אם נפל לקדירה אחרת בעינן ששים בר מיניה אבל לקדירה ראשונה לא מפני שכשנפל היתר הי', ואחרים סוברים שכיון שאינו נאסר אלא מפני מראות עין אין להחמיר בקדירה שניה יותר מבראשונה וכתב ראב"ד דכי משערינן בכולו היינו בדבר שאינו חוזר להכשירו דומיה דכחל אבל בדבר שחוזר להתירו ככלים הבלועים מאיסור משערין במה דנפק מיניה, שכיון שחזר להתירו אינו בדין לשער בכלי שהרי אין כלי גוף איסור אבל בתוס' אמרו דכיון דתלוי טעמא משום דלא ידעינן מאי דנפיק מיניה אפי' בדבר החוזר להכשירו משערינן בכוליה וכף ישינה של בשר אע"פ שלא נער בה אלא כזית חלב אם חזר ונער בה קדירה בכולי' משערינן לפי שאין יודעין כמה בלעה מן הבשר וכשנער בה החלב נאסר הכל דחתיכה נ"נ, אבל רמב"ן סובר שאין אומרים בבלוע חתיכה עצמה נ"כ הילכך אין משערין אלא באותו זית ע"ש:

תורת חטאת כלל ל' כתב הטעם שכחל עצמו משלים לששים כתב ר"ן משום דאחר שיצא ממנו החלב נשאר מן הכחל בשר גמור הוא ובדין מצטרף ולא דמי לדם הבלוע בחתיכה שהוא איסר דאוריי' משא"כ בכחל שהוא איסור דרבנן וכתב מנחת יעקב אף דדם שבשלו דרבנן מ"מ חשוב