עט סופר חלק ג קנ

אריסתו לא צריכין לטעמא דר"ש בן אלעזר דשרי גבי נכרי משום דציית אלא משום אריסות הוה שרי ועוד שהלכה כת"ק דסתם מתניתין כוותיה ע"ש:

סמ"ג סימן ע"ה כתב, תניא במכלתא, כל מלאכה לא יעשה בהן לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך משמע מכאן שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביו"ט בין בשבת דאורייתא אבל אם מסר לו ישראל המלאכה מערב שבת מותר ובלבד שיהא בביתו של גוי, אמנם י"ל שהיא אסמכתא בעלמא שאם הי' מן התורה לא היו מתירין חכמים לעשותו אף בביתו של גוי ואף שמסרה מערב שבת ולשון לא יעשה הכתוב בתורה, מוכיח קצת שהוא דרשה גמורה עכ"ל:

שו"מ חלק ששי סי' מ"ט, מביא קושי' בשם הגאון מו"ה אברהם אבלי רב"ד דק"ק ווילנא ז"ל דאמאי יהי' מותר לרשב"ג בכותי משום דבחוה"מ לדידן נמי משרי שרי ובשבתות ויו"ט גם הכותי מוזהר, והרי גם ביו"ט משכחת לה שיעשה מלאכה ביו"ט שלנו ואינו יו"ט לדידיה עד"מ הצדוקים דרשו ממחרת השבת שבת בראשית ואם יקרה הראי' באמצע השבוע יהי' יו"ט באמצע השבוע וממחרת השבת ממחרת יו"ט יהי' לדידן יו"ט ולדידהו חול ויעשה כותי מלאכה ולדידן אסור וקושיא גדולה ע"ש:

כלל ע"ז. ירך. פרט א'. חולין דף צ"ו, ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט הרי זו אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת פרש"י רואין כאילו הירך לפתות והגיד בשר ואילו הי' נותן טעם בשר כשיער הגיד בלפתות הירך אסור דשוערין הלכה למשה מסיני וגמירי דבהכי משעירין וכו' וכתב הפלתי בסי' צ"ח, אין להקשות לרש"י דס"ל טע"כ לאו דאוריי' וא"כ איך יהי' הלכה למשה מסיני באינו מינו, וי"ל דהללמ"מ הי' בגיד של קדשים שנתבשל דבקדשים לכ"ע טע"כ דאוריי' ע"ש:

אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד תוס' וא"ת מאי קמ"ל פשיטא דלא מצי למימר הוא הדין נכלה דא"כ למה לי נתבשל דמשעת מליחה נאסר דמליח הרי הוא כרותח דצלי וי"ל דקמ"ל דלא נאמר נתבשל דמתני' היינו נצלה דאשכחן דקרי לצלייה בשול דכתיב ויבשלו הפסח, וזכרון יוסף בחידושים בסוף הספר הקשה בשם עולם לקמן הנהו אטמהתא האיך ס"ד דרבינא דאוסר כי מליחה דרותח כמבושל, א"כ מתני' האיך מתרץ לה דקתני נתבשל הלא כבר נאסר במליחה, ואין לומר דנתבשל היינו נצלה דהרי כבר אמר משמיה דשמואל דנצלה בה קולף ואוכל:

רמב"ם בפי' משנה פלא ורא"ש יוסף מסביר, פט"ו ממ"א פסק ירך שצלאה בג"ה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד עי' כ"מ שסובר שלא צריך קליפה וכ"כ מ"מ פ"ז ממ"א ועיי' לח"מ שמאריך בו:

תוס' אם יש בה בנ"ט משמע דאין רוטב מסייע לשאר חתיכות אם יש בהם לבטל הגיד אלא הירך לבדו מדלא קאמר אם יש בהן וברוטב בנותן טעם וכו' ולב אריה כתב לפוסקים דאמרי' איסור דבק בלא"ה א"ש דאין הרוטב מסייע לבטל כיון דהגיד דבק בירך אולם למה דפסקינן דאין בגידין בנ"ט ואין איסור רק משום שמנו י"ל דלא אמרי' בזה איסור דבוק כיון דלא אסור רק מדרבנן משום חומרא, וש"ך סי' ק' ס"ק ח' כתב דאף בשמנו אמרי' איסור דבק והביא ראיה ממתני' דקתני אם יש בה בנ"ט דאין הרוטב מסייע לבטל ע"ש, ואינה מובן דבאמת הפוסקים הוציאו דין זה ממתני' דסבר יש בגידין בנ"ט והוי איסור דאוריי' ומהא שמעינן דבכל איסור גמור אמרי' איסור דבק, אבל לפי מה דקי"ל דאין בגידין בנ"ט ואין איסור רק משום שמנו שפיר י"ל דלא אמרי' בזה איסור דבוק כיון דהוא רק מדרבנן מחמת חומרא וזה ברור ומצאתי בפמג"ד ובמנחת יעקב כלל מ"א, ומיושב הטיב קושי' תוס' בר"פ דמוכיח הגמרא ממתני' דיש בגידין בנ"ט והקשו תוס' דלמא אין בגידין בנ"ט רק דאסור משום שמנו ע"ש וא"ש אי לא הוי אסור רק משום שמנו דלא שייך איסור דבוק אמאי קתני אם יש בה בנ"ט ומוכח הגמרא שפיר דיש בגידין בנ"ט:

תוס' אפי' מריש אזנו, מה שנהגו כשמולחים בשר הרבה וכו' לפי רבינו אפרים דלא שייך חנ"נ אלא בב"ח ובלא"ה נמי כיון דלא איפשר האיסור להתפשט חוץ לציר שרי דלא אמרי' חענ"נ ואוסר כל החתיכות אלא במקום שהאיסור מתפשט בכל החתיכה דומיא דטפת חלב תדע דבכל מקום שאנו אוסרין כדי קליפה אמאי אין אותו קליפה חוזר ואוסר מה שאצלו ובענין זה יאסר הכל אלא היינו טעמא לפי שאין טעם האיסור עובר כלל יותר מכדי קליפה ור"א ממין הי' מחלק דלא אמרי' חענ"נ במקצת חתיכה אלא בכל החתיכה ע"ש שתוס' כתב שאין לדבריו טעם, לענ"ד ליתן טעם עפ"י ר"ן במתני' ט"ח דבצלי שנאסר רק כדי קליפה לא אמרי' חנ"נ דמבב"ח למדנו ואין בב"ח קליפה מה"ת דרך בישול אסרה ובשאר איסורין חנ"נ משום לתא דבב"ח, ובב"ח ליכא קליפה: