עט סופר חלק ג טו

דדעתו שרוצה לאכול כדי שבעו אלא ששוהה בין ח"ש לח"ש יותר מכא"פ, לכאורה זה דבר שאינו מובן דאם אדם רוצה למלאות עצמו כדי שבעו באכילת חזיר אלא שרוצה שלא יצטרפו לכזית לכן שוהה בין ח"ש לח"ש הכי נימא דלרל"ק לא יחייב משום דח"ש מותר מה"ת תה דבר שאין הדעת סבלתו ולכן אמר בירושלמי דבדעתו למלאות כרסו בדבר איסור רק ששוהה באכילתו כנ"ל גם רל"ק מודה, דח"ש אסור מה"ת כן נראה לי ברור בכוונת הירושלמי עכ"ל, מש"כ שם מורי הגאון ז"ל לישב קושיתי ומחדש בדברים טמאים דלא כתיב אכילה גם רל"ק מודה דח"ש אסור מה"ת, עוררני בני המאוה"ג מו"ה יוסף ליב נ"י רב בק"ק דערעטשקע שפלא גדול שיהי' ח"ו נעלם מעין קדשו הסוגי' שבועה שלא אוכל נו"ט שקצים ורמשים:

המאירי ביומא מחדש דאם נשבע שלא יאכל ח"ש איסור חל השבוע אף דגם על ח"ש ה"ה מושבע מהר סיני היינו משום דחזי לאיצטרופי וכשאכל ח"ש גילה דעתו שרוצה לאכול עוד והוי אתחלתא דאיסורא אבל אם בשבע שלא יאכל גילה דעתיה שאינו רוצה לאכול שוב ח"ש מותר ע"ש, ועי' מנ"ח במלאכת הוצאה:

יד מלך פ"א מחמץ, הסביר הענין דחזי לאיצטרופי, תה ראיה דח"ש ישנה בכלל איסור דאם הי' היתר גמור א"כ הרי ראינו בכל התורה לא מצינו דמשני היתרים יהי' בעשה איסור רק בב"ח וכלאים, ועתה הנה הלכה למ"מ כזית בכא"פ מצטרף ואם ח"ש מותר א"כ איך אפשרות צירוף הרי בשעה שאכל ח"ש הראשון הוא היתר ואיך יתחייב אם אכל תוך כד"פ ח"ש השני וע"כ ח"ש הוא איסור ע"ש ועי' מל"מ פ"ד משביעות ה"א, עי' לקוטי חבר בחלק י"א שמבאר פלוגתי ירושלמי עם ש"ס דידן כי בשבת דף ע"א יש ב' לשוטת אם תמחויין מחלקין לקולא ע"ש שמאריך:

בתשובת מהרי"א הלוי סי' כ"ב מביא עצי אלמוגים בסי' קנ"ח דף ח' דבאיסור עשה לא אמרי' ח"ש אסור, ועי' תוס' שבת דף צ"א ע"ב:

ילקוט הרועים אות אבמה"ח כתב פנ"י ביצה דף ז' כתב דלכך אסור לר"י ח"ש אע"ג דלא הוי הנאת מעיו בכ"ז הנאת גרן יש בחשע"ש לפ"ז י"ל בזה פליגי ר"י ורל"ק, ר"י סבר בג"ה הנאת גרון, ורל"ק סבר הנאת מעיו זבח"ש לית הנאת מעיו, לפ"ז ירושלמי שכתב ביוכ"פ מודה רל"ק שאסור ח"ש וכתב המפרש דכוונה היכא שהוא כזית וביוכ"פ צריך ככותבת מודה רל"ק דאסור בכזית מה"ת וה"ט דבכזית דחייב לרל"ק בעלמא מוכח דיש הנאת מעיו בכזית א"כ שפיר חייב ביוכ"פ בכזית דהו"ל הנאת מעיו, וכן הטעם הירושלמי דבאיסר הנאה אסור ח"ש לרל"ק, וה"ט דבאיסור הנאה מודה דאסור הנאת גרונו ע"ב:

פמ"ג בפתיחה כוללת כ' אם ח"ש מה"ת איך התירו בשביל ה"מ וגם להתיר לכתחלה ברה"ר פחות מד"א וניחא לי דוודאי מכל חלב הנאמר במ"א אין ללמוד לאיסורי שבת ולנזיר וכדומה וכמ"ש ח"צ סי' פ"ו אלא דבשבת כתיב לא תעשה כ"ל מלאכה במלת כל משמע אפי' כל דהוא גם לא כתיב מלאכת עבודה א"כ ח"ש נמי במשמע אלא דאתיא הלכתא דאין עונשין בפחות משיעור אבל אסורא ולאו נמי אית בח"ש משא"כ מעביר ד"א ברה"ר דלא מקרא דלא תעשו כל מלאכה נפיק אלא רק מהלכה למשה מסיני כדמסיק בריש הזורק א"כ הלכתא נאמרה דמעביר ד"א ברה"ר חייב ותו לא ומש"ה פחות מד"א לית בי' איסור תורה כלל ומדרבנן נמי מותר אבל למ"ש הר"ן במשנה דאבות מלאכות דמעביר הלכתא גמירי דחייב משום הוצאה ד"א של אדם רשותו הוא א"כ קשה ע"ש באריכות:

ריב"ש סי רפ"ח, כתב טעימה אסורה מיהו משמע דלא אסור מדאוריי' כמו ח"ש דהא טעמא דח"ש משום דחזי לאצטרופי ואין לומר כן בטעמו ולא בממשו דהא לא חזי לאיצטרופי ע"ש:

פמג"ד סי' ס"ה כתב אני מסופק הא דאמרי' חזי לאיצטרופי אי הפי' הואיל אי יאכל מעט מעט כזית כא"פ יבא לידי מלקות מש"ה אסרה התורה ח"ש שלא ישכח דאכל מעט מעט או הפי' חזי לאיצטרופי הוא דאם נתיר לו ח"ש יאכל בב"א עם ח"ש אחר ויהי' שיעד שלם והנה בג"ה קי"ל ען הוא והתורה אסרה ואמרי' בפג"ה חלקו מבחוץ פטור ופרש"י חלקו מבחוץ כזית ואכל כא"פ משום דאין לך בו אלא חידושו, כ"ש ג"ה דעץ בעלמא לומר בי אין לך אלא חידושו, לפ"ז יהי' ח"ש מותר מה"ת בג"ה דלא שייך חזי לאיצטרופי ע"ב:

ברוך טעם דין עדל"ת פ"א מביא ירושלמי בנזיר גבי נבילה ילפי' איסור ח"ש מדכתיב כל נבילה, וילקוט הרועים אות נבילה כתב ונפ"מ היכי דלא שייך חזי לאיצטרופי אסור ג"כ ת"ש מטעם דכתיב כל כמו גבי חלב דכתבו המפורשים דכיון דכתיב כל אסור ח"ש אף שלא שייך חזי לאיצטרופי:

תשובת רשב"א סי' תל"ט, מאי זה טעם ח"ש אסור מה"ת ואין בו מלקות כיון שאסור כבר הוזהרנו על אכילתו תשובה, אין לוקין עליו משום דעיקר קרא אכילה כתיבה ביה לא תאכלו כל נבלה כל חלב וכל דם לא תאכלו ואין אכילה פחותה מכזית ומכל מקום מכיון דכתב כל ולא כתב נבלה לא תאכלו חלב ודם לא תאכלו אשמעינן קרא דאפילו ליכא שיעור אכילה לא תאכלו ואחר שריבה מיעט ומאי רבי לאסור ומאי מיעט מיעט מלקות רש לנו כזה בטעמו ולא ממשו עכ"ל: