עט סופר חלק ג קמז

העיר אותי שבהקדמה זאת מובן ההמשך שם דפריך ות"ל משום לפ"ע, ומאי ענין קושיא זו להתם, אמנם להנ"ל א"ש דתוס' הסתפקו שם אם גם בדרבנן שייך לפ"ע, א"כ בלא זה הו"א דחה"מ דרבנן ולא הוי מצי להקשות דלמא בדרבנן לא חיישינן ללפ"ע, אבל השתא דאמר אנא גמירנא טפי מינך דהוי איסור דאוריי' פריך שפיר הא אסור משום לפ"ע, עכ"פ לפי הנ"ל איכא למימר דלעולם בשבות דשבות לא חיישי' למראות עין וחוה"מ אם עושה בשאט נפש הוא דאורייתא ובזה מיושב דברי המל"מ ע"ש באריכות:

פרט ב' שבת י"ט ת"ר לא ישכיר אדם כלים לעכו"ם בע"ש בד' וה' מותר תוס' אין לפרש משום שביתת כלים וכב"ש דא"כ אפי' בד' וה' נמי, אלא כב"ה היא דלית ליה שביתת כלים ע"ש:

בעה"מ כתב, הא דתנו רבנן לא ישכיר כליו לעכו"ם בע"ש לא כתבה הרי"ף ז"ל, ונראה מדבריו שהי' סבור דב"ש היא דאית להו שביתת כלים, ולדידן אפי' ב"ה מודה משום שנראה כמתנה לעשות מלאכה בשבת שכן דרך השוכרים כלי אומנו' להשכיר בהן לאומנתן ובד' וה' מותר וכו' ויש שלמדין מכאן להקל אפי' בשביתת בהמה והדעת מכרעת להחמיר ע"ש ורמב"ן כתב ח"ו דאי משום שביתת כלים אפי' בראשון ושני נמי אסור וכן לשכור עבדים ובהמה אסור לעולם, אלא שביתת כלים ביד גוי לא גמירי דמלאכת גוי הוא דקא עביד ע"ש, ועי' בעה"מ בע"ז:

רא"ש כתב רי"ף לא הביא, נראה דס"ל משום שביתת כלים ואנן קי"ל כב"ה וקשה דאי טעמא משום שביתת כלים אפי' בד' וה' נמי אסור וי"מ דשביתת כלים כי האי שאין מלאכת ישראל נעשה בהם אינו אסור אלא מדרבנן הלכך לא אחמור בד' וה' וכו' ור"י פי' דמיירי בכלים דעושין בהן מלאכה משום דמיחזי דמלאכה שעושה בהן הנכרי בשבת כשלוחו של ישראל, ואע"ג דשרי ב"ה עורות לעבדן עם חשיכה דנכרי לנפשיה קאעביד כיון דקצץ לו דמים שאני התם שאין ריוח לישראל במה שנכרי עושה בשבת אבל בשכירת כלים ידוע הוא ואפי' בהבלעה אם ישכירם לו חוץ משבת לא יתן לו כל שכירות הילכך כיון שיש ריוח לישראל במה שכלים נשכרים מיחזי שמלאכה שנכרי עושה בהן בשבת כשלוחו של ישראל ע"ש, ועי' ב"ח סי' רמ"ו שכתב בקצץ, וצריך להבין כל הנ"ל בפרט לבעה"מ שגם בבהמה מותר לשכור מה מהני לענין שביתת בהמה או כלים לב"ש בקצץ בד' וה' קצת להסביר עי' ח"ס סי' ס"ב תשובה נפלאה לבית אפרים וכ"ל הדר"ג ני' חידש לנו דשביתות בהמתו אינו מצווה אלא לעשות מלאכות ישראל אבל מלאכת גוי ואין ישראל נהנה ממנו כלל לא נאסר ומסתיעא מלשון רשב"א בתשובה סי' נ"ט, ורוקח ש"י דמייתי ב"י סי' רמ"ו, ורבינו האי דמייתי ב"י סי' ש"ה ורמז עליהם ט"ז סי' רמ"ו סק"ד לפע"ד כיוון האמת ודברי אלקים חיים המה עכ"ל יע"ש ומובן כל הנ"ל ועי' תשובת ריב"א סי' ג':

ישועת יעקב סי' רמ"ד כתב רוב הפוסקים, הא דאמר שמואל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור היינו משום מראות עין שיאמרו שהוא שכר יום אצל ישראל ודוקא במקום דשכיח רואים אבל חוץ לתחום דלא שכיחי רואים לא וקשה לי בהא דאמר דבחה"מ אף חוץ לתחום אסור טעמא מאי, דהרי בב"מ דף צ' מהו שיאמר לנכרי חסום פרתי ודש בה כי אמרי' אמירה לנכרי שבות ה"מ שבת דאיסר מיתה אבל באיסר לאו לא א"ד ל"ש והקשי תוס' דא"כ אף בחה"מ נימא דליכא איסור שבות כיון דכל איסורו אינו אלא מדרבנן ותירצו דגזרי' אטו שבת ויו"ט, לפ"ז כאן דמחוץ לתחום בשבת ליכא חשש מראות עין למה נימא בחה"מ אסור הרי בחה"מ בעצמו אף אם יחשדו אותו דצוה לנכרי לעשותו הרי כאן רק איסור דרבנן ובדרבנן ל"ש שבות, וביו"ט ובשבת ליכא למיחש למ"ע כיון דהוא חוץ לתחום עכ"ל עוד כתב הנה בהך דלא ישכיר אדם מרחץ וכו' לא מצינו חילק בין תוך התחום או חוץ לתחום או לכאורה דין אחד להם ולא נזכר בפוסקים רק הב"ח כתב במרחץ מותר חוץ לתחום ונראה לחלק בענינים ואבאר תחילה מש"כ סמ"ג בשם מכילתא כל מלאכה לא יעשה בהם דאף ע"י נכרים אסור והנה לא נעלם מסמ"ג דאמירה לנכרי רק שבות אמנם כוונתו מבואר בספר יראים דאם המלאכה הוא בשל ישראל כגון שעובד בשדה ישראל זה אסור מה"ת אבל שאר מלאכות הנעשים ע"י עכו"ם כגון אפיה ובישל וכדומה מלאכת תלוש לצורך ישראל ואינו בדבר שהוא של ישראל רק מדרבנן. והנה נוכל לאמור הא דהתירו חכז"ל מ"ע דחוץ לתחום משום דלא שכיחו אינשי התם היינו במידי דלית ביה רק שבות דרבנן, אבל בדבר שהוא מה"ת או עכ"פ כעין דאוריי' בזה החמירו והנה במרחץ של ישראל הוא והנכרי עושה מלאכת ישראל לצורך ישראל נראה שהוא מלאכת ישראל, אבל מקבלי קבולת דהיינו שנותן לנכרי דבר קצב שיבנה לו בית וכל זמן שאין הבית נבנה הרי הוא של נכרי בזה פשיטא דאף אם מצוה לנכרי שיבנת לו בית בשבת ג"כ הנכרי בדידיה קא עביד ואין זה מלאכת ישראל וזה החילק בין מרחץ שאסור אף חוץ לתחום ע"ש עוד כתב קושיא גדולה, בא"ע מבואר דאסור ליתן בהמה לנכרי כדי לסרס משום דב"נ מצוה על הסירוס, ועובר על לפ"ע וכתב בה"ג דמותר ליתן לנכרי שאינו מסרס בעצמו רק נותן לעבדו לסרס דכיון דאינו עושה לעצמו הוי כמו לפני דלפני דקי"ל דליכא