עט סופר חלק ג קכז

לקבל עליו שכר כגון בהלואה או בהשבת אבידה אבל צדקה חיוב מוטל על כל אדם ליתן צדקה, אבל אין חיוב ומ"ע מוטל על שום אדם להיות גבאי צדקה דאם הי' מ"ע להיות גבאי הי' כל ישראל מחוייבים להיות גבאים רק החיוב על ב"ד לכוף את ישראל על הצדקה ולהעמיד ממונים על זה ורשאים לקבל שכר על זה, לא שייך משום פדר"י וראיה לזה מב"מ דף נ"ח דשוכר את הפועל לשמור פרה וזרעים דאם אין נותנין שכר שבת לא הוי אלא ש"ח ולא הוי ש"ש משום פדר"י וע"כ הוא הטעם דאין עליו מ"ע להיות שומר לפרה ויכול ליטל שכר והא דכתב רשב"א דאפוטרפוס דהוה ש"ש משום פדר"י נראה דביתומים שאין יכולין לפקח נכסיהם יורדין לטמיון כשלא ימצא מי שיפקח כל אדם מחויב להציל נכסיהם משום השבת אבידה וחשוב משיב אבידה ממש ואפטרופוס דיכול ליטל שכר היינו כשעוסק להרויח להם ע"ש, א"כ הכי נמי וכי מוטל עליו לשחוט לחברו ול"ש בזה פדר"י, ועי' תוס' שבועות דף מ"ב ד"ה ש"ח מבואר נגד הנתיבות לעולם הוי ש"ש משום פדר"י אף במצוה שאינה מוטלת עליו ע"ב וכן מסוכה דף כ"ה כותבי תפילין מזוזות פטורים וכן המשמר מת אפי' אינו מת מוטל עליו פטור מזה ראיה נגד הנתיבות לדעתי הקלושה שפיר כתב דברי חיים כי הברכה מצוה הוא ופטור מפדר"י באותו רגע ואין דמיון לגבאי שנוטל משכון אינו מחויב ליטל המשכון אם אין רוצה אבל כיון ששוחט בהמה אז מחויב לעשות ברכה ממילא פטור מפדר"י:

פרט ד'. עוסק במצוה פטור ממצוה. ברכות דף יו"ד, בש"א בערב כל אדם יטה ויקרא ובבוקר יעמוד שנאמר ובשכבך ובקומך ובה"א כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך וכו' גמרא ב"ש האי ובלכתך בדרך מאי עביד להו, ההוא מבעי להו לכדתניא בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן [ואע"ג דחתן נמי עוסק במצוה הוא אי לאו קרא יתירא לא נפקא לן מקרא קמא דכיון דעוסק במצוה לא כתיב בקרא בהדיא אלא מיעוטא בעלמא הוא דקא דרשינן מביתך ומעטי' מינה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טרדא אבל חתן דטרדא דמחשבה בעלמא הוא שמחשב על עסק בתולים אי לאו קרא יתירא לא אתמעוט]:

מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת אלמנה חייב מאי משמע אר"פ כי דרך רשות אף כל רשות מי לא עסקינן דקא אזיל לדבר מצוה ואפ"ה אמר רחמנא ליקרי א"כ לכתוב רחמנא בשבת ובלכת מאי בשבתך ובלכתך. בשבת דידך ובלכת דידך הוא דמחייב הא דמצוה פטורת:

ב"ש האי בלכתך מאי עביד ליה, כתב פנ"י תמיה לי טובא דאכתי הא תרי זמנו כתיב ובלכתך בדרך חד בשמע וחד דפ' והי' אם שמוע לכאורה נראה דהאי פ' והי' אם שמוע כיון דמסקינן בדף כ"א דבדברי תורה כתיב תו לא שייך למדרשי מבלכתך בדרך דרשה דב"ה דמתני' ולא שייך נמי למדרש למעוטי עוסק מצוה וחתן דפטורים מת"ת דמלתא דפשיטא היא כיון שאם הי' עוסק תחלה בת"ת צריך לבטל לימודו ולעסוק במצות דכיון שת"ת אין לה הפסק יומם ולילה א"כ כל המצות מה תהא עליהן לפ"ז אתי לדרשא אחריתי אלא לפ"ז קשיא לי איפכא דלר"י דאמר דף כ"א דק"ש דרבנן ומסיק אביי דבשכבך ובקומך נמי בד"ת כתיב, א"כ מנ"ל להנך אמוראי הא דפשיטא לן בכולהו תלמודא דעוסק במצוה פטור מן המצוה דהא ילפי' מהאי קרא בלכתך בדרך דכולהו קרא בד"ת א"כ ממילא לא שייך הך דרשה לענין עוסק במצוה או טרדת ע"ש:

דף י"ט ת"ש ולאחותו מת"ל הרי שהי' הילך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יחזור ויטמא אמר' לא יטמא [הואיל ועונת שחיטת הפסח היא וחל עליו חובת הפסח שהוא בכרת אם יטמא בטל מלעשות פסח ולמול בנו נמי מצות כרת היא] יכול שאינו מטמא למת מצוה ת"ל לאחותו וכו' צ"ע למה יהי' הו"מ שיחזור לטמא כיון שעוסק במצוה:

דף כ"א, א"ר יודא ספק קרא ק"ש אינו חוזר, ספק אמר אמת ויצב חוזר ואומר מ"ט ק"ש דרבנן אמת ויצב דאוריי', מתיב ר' יוסף ובשכבך ובקומך א"ל אביי ההוא בדברי תורה כתיב, תוס' והא דאמרי' לעיל בערב משום דכתיב ובשכבך אסמכתא בעלמא הוא:

אר"י אמר שמואל ספק וכו' רבינו יונה כתב דס"ל דק"ש דרבנן אע"פ שכתב בתורה ובשכבך ובקומך ס"ל לשמואל שלא אמרה תורה דוקא ק"ש אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה ומה שאנו קוראין זאת הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן לפיכך ס"ל אינו חתר וקורא:

פנ"י כתב קשה לי היאך אפשר לומר דדרשה דבשכבך אסמכתא בעלמא היא דהא פשיטא לן בכל ש"ס דעוסק במצוה פטור מן המצות מק"ש ילפי' וא"כ למ"ד ק"ש דרבנן מנ"ל, דליכא למימר דאי נמי קרא בד"ת כתיב כדמסיק הכא אפ"ה שייך למעט עוסק במצוה דפטור מד"ת דהא ליתא דלהא לא צריך קרא דהא אפי' בעוסק בד"ת מעיקרא צריך להפסיק לק"ש וכו' לכאורה י"ל דהא דמפסיקן בד"ת בשביל מצוה היינו בשכבר קרא בתורה מיהא אותו היום פרשה או פסוק אקת וכו' מיהו לפי רבינו יונה דלמאי דאמרי' קרא בד"ת כתיב היינו שצריך לקרות פ' ק"ש או פ' אחרת מד"ת והכל בזמן השכיבה או קימה, א"כ לפ"ז הוי א"ש דק"ש וד"ת חדא מילתא היא, אלא דתוס' כאן לא נחתו לסברא זו ע"ש:

מי