עט סופר חלק ג קכה

יש"ש ב"ק פ"ו סי' ט' כתב רי"ף ורמב"ם ורא"ש פסקי כר"י וראייתם מנדרים דהלכה כר"י ואומר ר"י דאין ראיה כלל גם רבה מודה לר"י רק שסבר שלא נעשה בעבור כך ש"ש ואני תמה על ראיית הגאונים, דהא בכל תלמוד רגילין לפסוק כאיכא דאמרי דהוא לישנא בתרא וא"ד דהכא סבר דאף רב יוסף לא חש להך פרוטה כי בעבור הפרוטה לא נעשה שומר שכר והך סוגי' דנדרים דמסיק דכ"ע אית להו דר"י אזלא אליבא דלישנא קמא וא"כ לפי האמת דהיינו דלישנא בתרא דאף ר"י לא חש להך פרוטת, בע"כ מוכרחים אנו לחלק כמו שחילק ר"י דהתם הוא דפליג דס"ס הנאה מנר לידיה אבל הכא בשביל מתנה מעוטת לכ"ע לא נעשה ש"ש בכך ואף ר"י מודה בזה רק טעמא דיליה משום שעבוד רחמנא בע"כ וכו' ועוד קשה לפי דבריהם דפרוטה דר"י חשבינן ליה הנאה ממש, א"כ הא דמסקינן דמכסין בעפר של עיר נדחת דמצוה ללה"נ ואף בשופר שרי וכן לולב של אשירה אי לאו משום כתותי מכתת שיעורא ואמאי הא נהנה פדר"י אלא האי פרוטה לא שכיח ולא חשבינן הנאה ק"ו לחושבו כשומר שכר ומאחר דהלכה כרבה הא דקי"ל בפרק אלו מציאות דף כ"ט כר"ט דאמר משתמש בהם וחייב באחריותן היינו לחייב בגניבה ואבידה ולא כמו שכתב רמב"ם להתחייב באונסין לפי שס"ל כר' יוסף, דבלא"ה ש"ש וחייב בגניבה ואבידה ובעבור היתר תשמיש נתחייב באונסים אלא העיקר כמו שפי' דכבר הוא ש"ח ובהיתר תשמיש המעות נעשה ש"ש ופטור מאונסין הילכך שומר אבידה כש"ח ע"ש עי' ח"מ רס"ז:

ואמרי בינה דיני הלואה סי' ס"ח כתב, למה שכתב רשב"א ור"ן במס' סוכה אע"ג דמתהנה בעשית מצוה שמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב כל שאינו נהנה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח ממ"א אין הנאה מן האיסור דלא חשוב כנהנה באיסור הנאה אלא כשנהנה מגופו של איסור, ויקשה למה צריך לשומר אבידה שיהי' שו"ש משום פדר"י תפ"ל משום דמרויח דמקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב ואי דשכר זה לא בא לו מיד בעל אבידה זה אינה דהא גם הרוחת פדר"י ג"כ לא בא לו מבעל אבידה, וצ"ל דכיון כל השומרים אינם חייבים רק מטעם שהתורה ירדה לסוף דעתן של בני אדם דרוצים להתחייב למה שכתב בפרשה כמש"כ תוס' כתובות דף נ"ו ובשומר אבידה ג"כ כיון דמרויח פדר"י אוקמי התורה ברשותו להתחייב בגניבה ואבידה כמו כל ש"ש אם מקבלים שכר נפרד מן פעולת השמירה אבל בעד שכר מצוה אינו ראוי לומר שיהי' כש"ש כיון דאינו נוטל האבידה מרצונו רק מוכרח לקיים מצות התורה ול"ש לחייבו בשביל זה כשו"ש רק מטעם דמרויח בזה מצד אחר דמשתכר פדר"י ע"ש ועי' שמ"ק ב"מ פ"ב שכתב מצוה דעביד אליבא דרע"ק למיהוי עלה ש"ש לאו מצות הלואה היא כדמשמע לכאורה, דהא ליתי דמצות לאו להינות נתנו ובשומר אבידה לא עשאוהו ש"ש מאותו טעם אלא מצוה דהכא היינו דבעי למטרח במשכון ע"ש:

הנה מתוס' ב"מ דף פ"ב משמע לר' יוסף לא הוי ש"ש רק בדשוי אבל בלא שוי אינו חייב כש"ש וכ"ר מהרש"א ב"ק דף נ"ו וצריך להבין מאוד הטעם ועי' תומים ע"ב ס"ק ז' ואמרי בינה כתב ר"ח פי' מלוה צריך למשכון דל"ה מלוה בלא משכון ותוס' הקשה הא עכ"פ מצוה עביד ושמ"ק כתב וז"ל כיון שכן משכון זה עיקר המצוה לפיכך נעשה ש"ש עליו שהוא הגורם לפוטרו לתת פרוטה, ור"א סבר המשכון לאו מצוה עביד אלא עיקר המצוה במלוה תלוי ולא במשכון והמשכון אינו פוטרו אלא המלו' לפיכך אינו נעש' ש"ש ביאר דבריו אף דנהנה מן פדר"י מ"מ זה השכר אינו בא מכח הלוה רק דהוא הגורם לזה ועיקר השכר על ידי הלואתו ולכך י"ל דכ"ע סוברים כר"י ואעפ"כ לא נעשה ש"ש בשביל הנאה זאת שלא בא לו מכח הלוה וכו' ועי' תוס' ב"מ דף פ' ד"ה דקא תפיס ליה אאגריה הוי ש"ש, הקשה גם במלוה על המשכון לימא טעמא דבהאי הנאה דתפיס ליה אחוביה הוי ש"ש, ותי' דאין מרויח במה שהלוה ממה שלא הי' מלוה ולא הי' לו משכון ע"ב, א"כ גם אם במלוה על המשכון לא גרם לו המשכון פדר"י רק הלואה, מ"מ שוב יהי' ש"ש בשביל הנאה דתפיס אזוזי כיון דעכ"פ מרויח יותר במה שהלוה אם לא הי' מלוה כמו מלוה פירות דהוי ש"ש וכו' א"כ זה דוקא בדשויה דלא רצה להלות רק שיהי' בטוח במעותיו אבל בדלא שויה דנראה דאינו מקפיד על זה שיהי' בטוח במעותיו אף דמצוה עביד מ"מ בשביל דמרויח פדר"י בלבד לא הוי ש"ש דלא בא רק בהגרמת הלוה ע"ש באריכות ועי' כ"ס על ח"מ סי' יו"ד קונטרס נפלא בסוגי':

פרט ב'. הנאה פמש"פ. כתב ר"ן בתשובה סי' י"ט, ראובן שהשאיל ספר לשמעון ובאו שודדים ושללו דאין שמעון חייב באונס וכתב ש"ך ע"ב ס"ק כ"ט הטעם כתב ר"ן דשואל ספר המשאיל מצוה קעביד וא"כ אין כל הנאה של שואל דטעמא דשואל חייב באונסים מפני שכל הנאה שלו משא"כ הכא אף המשאיל נהנה בפדר"י ור"ן לטעמו אזל דפסק כר"י וא"כ לפוסקים כרבה הוי שואל גמור וחייב באונסין וא"כ לדידן הוה ספיקא דדינא ע"ש וקצה"ח כתב דאפשר לחלק אע"ג דלרבה לא הוי ש"ש משום פדר"י מודה דהוי הנאה עכ"פ אלא דאינו ש"פ כיון דלא שכיח, וש"ש לא הוי כי אם שכרו בפרוטה כמ"ש ש"ך ש"ג, אבל במודר הנאה כיון דהנאה מיהא הוי אפי' פחות מש"פ מש"ה אסור במודר הנאה להחזיר, וא"כ כיון