עט סופר חלק ג קכד

ח"ס בחידושיו כתב, צ"ע למאן דחייש לפרוטה דר"י אמאי פוטרו ממצות השבה מפני נדרו נימא ליה דיחזר וגם יתן פרוטה לעני ע"ב:

רמב"ם נדרים פ"ז פסק שנים שנאסרה הנאה כל אחד מהן על חבירו הרי אלו מותרין להחזיר אבידה זה לזה מפני שהוא מצוה, וכתב הלח"מ וקשה כיון דפסק דבין בשנכסי בעל אבידה אסורי' על המחזיר בין משנכסי המחזיר אסורי' על בעל אבידה, א"כ לא חייש לפרוטה דר"י דבנכסי בעל אבידה אסורי' על המחזיר אמר בנדרים דף ל"ג דמותר להחזיר משום פדר"י לא שכיח וא"כ האיך פסק בפי"ג מגזילה דשומר אבידה הוי כשומר שכר משום פדר"י דהיינו טעמא שעשאו שם רב יוסף דהוי כשומר שכר משום פדר"י וי"ל דהך פרוטה דהכא דהוי בשעה שמוליך האבידה לביתו דאתי עני ולא יהיב ליה פרוטה לא שכיח דבאותה שעה פורתא לא שכיח דאתיא עני, אבל כל זמן שהאבידה בביתו דהוי זמן רב שכיח דיבא עני כ"פ והוא נפטר מן הפרוטה ולכך חשוב כשומר שכיר עכ"ל אולי סובר רמב"ם כפי' רש"י פדר"י לא שכיח שלא יתן פרוטה לעני. ורמב"ם בפי"ג מגזילה לא כתב פדר"י כלל וכך כתב הכריז או הודיע ולא באו בעלים תהי' המציאה מונחת אצלו עד שיבא אליהו ובכל זמן שהאבדה אצלו אם נגנבה אבדה חייב באחריות ואם נאנס' פטור ששומר אבדה כשומר שכיר הוא מפני שהוא עוסק במצוה ונפטר מכמה מצות עשה כל זמן שהוא עוסק בשמירתה, משמע ג"כ יען במשך הזמן פטור מכמה מצות עשה, אבל על שמשיב אבדה זמן מועט לא שייך טעם זה ודו"ק:

ב"ק דף נ"ו, איתמר שומר אבידה רבה אמר כשומר חנם דמי ור' יוסף אמר כש"ש דמי רבה אמר כשומר חנם דמי מאי הנאה קא מטי ליה, רב יוסף אמר כש"ש דמי, בההיא הנאה דלא בעי למיתבי ליה ריפתא לענייא הוי כש"ש איכא דמפרשי הכי, רק יוסף אמר כש"ש דמי כיון דרחמנא שעבדיה בעל כורחיה הילכך כש"ש דמי, וריטב"א שבועות דף מ"ב כתב וא"ת אפי' שומר חנם חייב לנערה ומיפטר ליתן פרוטה לעני א"כ לרב יוסף יהי' שומר שכר וי"ל דשאני שומר דכי מנערה לאו למצוה הוא אלא מדין שמירתו שקבל בפירש ולא חשוב עוסק במצוה לפוטרו מפרוטה:

תוס' בההיא הנאה, משום דעוסק במצוה, ודוקא בשעה דמתעסק בה כגון שוטח לצורכה או משום עסק שצריך לה לאבידה אבל בשביל שאבידה בביתו לא יפטר מלמיתב רפתא לעניא כיון שיכול לקיים שתיהם כדמוכח בסוכה דלא נפקא לן מקרא דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דוקא היכא שאינו יכול לקיים שתיהם וסברא הוא דאטו אדם שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתח ביתו יפטר מן המצות, ועוד בנדרים אמר פדר"י לא שכיח ואי פטרת ליה כל זמן שאבידה בביתו שכיח ושכיח הוא, פסק ר"ח וה"ג דהלכה כר"י משום דאמרי' בנדרים דכ"ע אית להו פדר"י, ואפי' מאן דשרי ומודר להחזיר אבידה לא שרי אלא משום דפרוטה דר"י לא שכיח ואור"י דאינה ראיה כלל דגם רבה מודה לר"י דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דס"ל דלא נעשה ש"ש בכך ומ"מ הוא נהנה לכך אסור למודר אבל לא הוה ש"ש:

רי"ף כתב רב יוסף אמר כשומר שכיר דמי בההיא הנאה דלא בעי מיתב רפתא לעניא דאמר מר כל העוסק במצוה פטור מן המצוה הוי עלה ש"ש וקי"ל בהא כר"י דאמרי' בפרק האומנין ובשבועת הדיינים דכ"ע אית להו דר"י אלמא הלכתא כוותיה ושלט"ג כתב השומר אבדת חבירו הרי הוא כשומר חנם וכו' ויש פוסקים כשומר שכיר וכו':

ונמ"י כתב לדעת רבה דאע"ג דודאי מודה דעוסק במצוה פטור מן המצוה מ"מ לא חשיב ליה האי ש"ש דמילתא דלא שכיח הוא כיון דלא מיפטר אלא בשעה שהוא עוסק במצות כל זמן שעוסק לנערה לצרכה אבל כשאינו עוסק בה אינו פוטרתו משאר מצות שלא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשא"א לקיים שתיהם אבל אפשר לקיים שתיהם חייב בשתיהן והכי מסתברא דאי לאו הכי אלא כל זמן שהיא אצלו הוא פטור א"כ מי שיש לו מזוזות וציצית יהי' פטור מכל מצות אלא ודאי כדאמרן וכן משמע מנדרים דאמרי' פדר"י לא שכיח ואלו הי' פטור כל זמן שהיא אצלו ודאי הוה שכיח ושכיחה:

בפרק האומנין מביא נמ"י ראב"ד הקשה היכי דמי הלואה שנעשית מצות' משעה שהלוה לשומר אבדה שעושה המצוה כל זמן השמירה, ופריק ז"ל דהכא נמי הוה ש"ש כל שעתא מפני שממתין ליה ואינו מוכר המשכון ליפרע ממנו, ועל זה כתב רשב"א ז"ל למדנו מדברי ראב"ד דבר זה שהוא פטור מפרוטה לעני כל זמן המשך המשכון בידו ע"ש, א"כ קשה מי שיש לו ציצית ומזוזה יהי' פטור מכל מצות ואחי מורי הגאון ב"מ מחנה חיים ז"ל תי' ב"י או"ח סי' ח' כתב דלא שייך עובר לעשיתן אם מניח תפילין וציצית בלילה כשהאיר היום יברך יען כל רגע ורגע מצוה בפני עצמו הוא והוה תמיד עובר לעשייתן ע"ש, ונמ"י ב"מ דף ל' הקשה למה לי קרא שכהן אסור לטמא להשיב אבידה תיפוק ליה דלא הוי בעידנא ותי' באבידה כאשר הוא מגביה החפץ מתחיל המצוה וגומר בשעה שמשיב לבעלים מבואר מזה דבאבידה כל זמן שהוא בידו עוסק במצוה אחת נמצא דשניה לא חלה עליו כאשר כתב רשב"א בסוכה בתוך הזמן אבל במזוזה ותפילין דכל רגע הוא מצוה בפני עצמה נמצא שניהם בא ביחד וחייב בשניהם ועי' תוס' ב"מ כ"ט ד"ה והוי שואל: