עט סופר חלק ג קכב

א"א שהרי ההיתר הוא הרוב ואין בדין שיהי' מוכרע מן המיעוט ע"כ כל התערובות נאכל ומזה נמשך ממילא שגם האיסור נאכל עם היותו איסור בעצמותו, הלכך כשהותר אף לאכלן ביחד מותר וכו', ובטעם הדבר שהחמירה תורה כ"כ בתערובות לח כי טעכ"ק דאוריי', והקילה הרבה בתערובות יבש שיתבטל חד בתרי, משום דבתערובת לח אין הרוב היתר עומד בפני עצמו אלא כל חלק וחלק מן ההיתר יש בו מקצת מן האיסור שנתערב ונאחז עמו ולהכי אין בכח הרוב הזה להכריע את המיעוט להיות כמוהו אלא כל שהאיסר נרגש בו בטעמו עשאהו תורה ככולו איסר לענין אכילה וכו' אבל יבש ביבש שהיתר עומד בפני עצמו ועדיין כולו היתר הוא אין הדין נותן שיאסר ההיתר שהוא הרוב בשביל מיעוט האיסר שאינו ניכר וע"כ המיעט נמשך אחר הרוב, והנה טעם זה נכון כשאנו באים לדון על אכילת התערבות בדיעבד אחר שכבר נתערב, אבל איך יספיק זה הטעם להתיר לערב בידים, ונראה ברור כשמש דבאיסר שעומד בעינו בתערובות לא נחלקו תוס' מעולם דודאי אסור לבטלו מדאוריי' בין במינו בין שלא במינו שא"א לגוף של איסור שיתהפך להיות בעצמותו היתר בשום פנים וכו' האיך יקבל הדעת בשר של שור הנסקל וכיוצא מאיסר הנאה התירו לו התורה לערב בידים ואכל ושבע ודשן והזהירו בלאו להשליך לכלב בעבור הנאה הבאה לו באכול כלבו וכי איזה הנאה מרובה זו או זו, ומאי האי שאמרו חמץ אינו ברשותי וכו' הא ברשותו הוא לערבו לכתחילה כהיתר לאכלו וכו' רק בפליטת איסור וטעמו שאין כאן שום גוף ממש מאיסור אלא טעם בלבד שנבלע בהיתר פלוגתי' תוס' וראב"ד ע"ש, ומרגליות מצאתי בתשובת מרי"ם יו"ד סי' ט' שמסביר מה דתמה פמג"ד [ומל"מ מעילה] שלא מצינו היתר שנתערב בב' חתיכות איסור דנימא תהפוך לאיסור שילקה על חתיכה אחת מ"ש מאיסור שנהפך להיתר וכתב דוקא בהיתר שאם לא נהפך האיסור להיתר יכריע המיעוט את הרוב היתר להיות אסור כולו מספק, לכך מכריע הרוב ונהפך, משא"כ היתר ברוב איסור גם אם לא נהפך מ"מ נשאר כולו אסור מספק ולא יכריע כלל הרוב איסור להיות מותר ממילא לא נהפך כלל ונשאר ההיתר היתר ואיסור אסור והכל איסור מספק קבוע ע"ש באריכות:

פמג"ד סי' צ"ט ס"ק י"א, שאלה אם חלב הנאסר בהנאה מותר לבטל להדליק נר חנוכה וכן אתרוג של ערלה ותרומה טמאה אי מותר לבטל ע"ב, ברוך טעם כתב נימא ע"ז של ישראל קרינן לכם כיון שיכול להפקיע האיסור ע"י ביטול בתערובות, ע"כ נ"ל בע"ז ובחמץ שאמרה תורה שמחויב לבערן בודאי אין לבטל ולהפקיע מצות ביעורו עי' במקנה כלל כ"ב פרט ג' באריכות:

בספר חכמת שלמה סי' ט' ראיתי שכתב לישב קושי' מרדכי בסנהדרין יש קבוע, כבר ידוע מחלוקת רא"ש ור"ן אי נימא קבוע למפרע, דר"ן כתב כיון דקבוע חידש הוא לא אמרי' קבוע למפרע, ורא"ש בתשובה מוכח דאמרי' קבוע למפרע, נראה דראש לטעמי אזל שכתב בהך דקפץ אחד מהמנויים דלא בטל ברובא כי רוב רק ספק ותורה חידשה דניזל בתר רובא א"כ לדידי' קבוע מדינא והלכך אמרי' קבוע למפרע, אבל ר"ן אזל לטעמיי' דס"ל דרוב מדינא הוי כודאי וקבוע חידש הוא ולהכי לא אמרי' קבוע למפרע דמה דגלי גלי והנה ר"ן בסוכה דף ט"ו ומג"א תרכ"ו כתב דכל דבר המעורב מגרע האחד כח חבירו אלא דכללא בידם דהרוב יש בידו כח לגרע המיעוט משא"כ למיעוט אין כח לגרע הרוב א"כ בקבוע הניכר דא"א להרוב לגרע כח המיעוט כיון שניכר לפנינו והרי המיעוט בתקפו נהי דגם להיפוך אינו מגרע מ"מ הוי ספק מה"ת וכו' אבל בסנהדרי' נהי דניכרים הרוב והמיעוט וקבועים הם מ"מ הרוב מגרע כח המיעוט דהרי הם אומרים בבירור שהמיעוט טועים הם ע"ש:

אגב אכתב מה שנלענ"ד לישב קושי' מרדכי מסנהדרין, כי קבוע שייך רק אם שהולכין אחר הרוב בכל זאת נשאר המיעוט כמו ט' חניות וכדומה המיעוט נשאר במקומו אז אמרי' קבוע' אבל אם הולכין אחר הרוב לא נשאר שום מיעוט בעולם בזה לא אמרי' קבוע, ובסנהדרין המיעוט צריכין לבטל דעתם ולהסכים לרוב א"כ לא נשאר שום מיעוט ולא שייך בזה דין קבוע:

רמ"א קי"ב, כל מקום שנתערב פת של עכו"ם בשאר מאכל בטל ברוב בין בלח בין ביבש אבל אסור לערב כדי לאכלו, ועי' ישו"י קי"ג סק"ב צידד להתיר:

רשד"ם יו"ד סי' כתב דעד כאן לא קאמרי הני פוסקים דמותר לערב איסר דרבנן לכתחלה אלא למי שהי' לו איסור דרבנן וכדי שלא להפסידו התירו לו לערבו אפי' לכתחילה אבל לקנות כדי לערבו זה לא עלה בדעת בן אדם:

כלל ע"ג. פרוטה דר"י. פרט א' סיכה דף כ"ה, מתני' שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה כתב רשב"א פי' משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה, וא"ל דהא ודאי לא אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה אלא בשא"א לקיים שניהם כי בעודו בסוכה או שמניח