עט סופר חלק ג קד

בנשואין שניים, ורשב"א תי' דהכא מיירי שקדשו מיד בשעת הפסיקתא וכן משמע מדקאמר עמדו וקדשו והתם בקדשו לאחר זמן ובשעת קידושין לא הזכירו הפסיקתא, וה"ר מאיר הלוי תי' דמיירי כשאין לו מעות לפרוע הפסיקתא:

אמר רבינא לרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא ניתנו ליכתב פרש"י נתנו חכמים כתיבה לדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהם בלא קנין או לא ניתנו ליכתב דלא ליטרף ממשעבדי וכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי, משמע מתוך פירושו דאפי' אם רוצים שניהם ליכתב אין יכולין לכתוב, ונראה לפרש ניתנו ליכתב דכמאן דקני מידו דמי דסתם קנין לכתיבה עומד וכותבין אפי' שלא מדעת המתחייב, ורבינו חננאל ור"ת מפרשים ניתנו ליכתב כלומר ניתנו לגבות דוקא ע"י כתיבה ולא דוקא דברים הנקנין באמירה אלא לאשמועינן דלא בעי קנין, או לא ניתנו ליכתב אף בלא כתיבה קונין, א"ל לא ניתנו ליכתב ואי קשיא לך הא תנן מתו היא ניזונות מנכסים משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב דמשמע מינה דניתנו ליכתב, התם כשקנו מידו דסתם קנין לכתיבה עומד עכ"ל:

קרבן נתנאל מביא ב"ח בסי' נ"א כתב דאפי' לרש"י דוקא כשבאו ליכתב בשטר גמור בסתם שפלוני נתחייב לפנינו חוב גמור, אבל אם העדים אין כותבין כי אם הדברים כהווייתן דפלוני אמר אני נותן לבני כך וכך כיון שמתוך השטר נראה שלא הי' שם קנין לא יבואו לטרוף ממשעבדי יכולין לכתוב לזכרון דבר ע"כ, ונראה לי ראיה לדבריו ממ"ק דף ח"י אלו כותבין במועד קדושי נשים ושטרי פסיקתא וקשה הא קי"ל דלא ניתנו ליכתב אלא צריך לומר דעדים כותבין הדברים כהווייתן ע"ש, שו"מ ח"ד סי' מ"ד מביא קושיא בסי' נ"א פסק עמדו וקדשו מיד, ובמ"ק משמע דלא בעי מיד כי קדושין אסור, ותי' הטעם שצריך קדשו מיד דאל"כ י"ל דלא גמרו בדעתם להקנות דהרי חזינן דלא קדשו מיד לפ"ז בחה"מ להס"ד שאסור שוב אין ראיה מזה ומועיל פסיקתא בלא עמדו וקדשו מיד:

קרבן נתנאל על מש"כ הרא"ש, כשקנו מידו סתם קנין לכתיבה עומד, יש כאן מקום עיון הלא פריך א"ה בנותיהן נמי ומסיק בבנות חייש לצררי, וא"כ הריף ורבינו למה השמיטו הך טעמא עי' א"ע קי"ב בב"ש ס"ק ט"ז, וע"ק אי קני מידו מהני משום סתם קנין לכתיבה עומד, א"כ מאי פריך א"ה בנות נמי הא לא מהני כתיבה דבנות כמ"ש רי"ף בגיטין ועי' ש"ך סי' ס' ס"ק י"ב:

בית מאיר סי' נ"א הקשה מה חדושו דר"ג הן הן דברים וכו' ת"ל הא קי"ל בסי' שט"ו דכל מה שאדם נודר לפועל מיד שעשה הפועל חייב לקיים והוא מיבמות דף ק"ו גבי חלוץ לה ע"מ שתתן ר' זוז, א"כ במה יגרע החתן שאבי הבת פוסק לו כדי שיקדש בתו וע"פ פיסוק זה עומד ומקדש מה"ת לא יתחייב לו, וכן אם היא נשאת לו בעבור זה שפסק עמה, ומחדש לענין שיקנה גוף הדבר ולא הדמים ולזה בעינן תנאי דר"ג כגון נשואים ראשונים אבל שיהא מחויב לקיים מה שנדר לא צריך לר"ג וכדייק לישנא הן הן הדברים הנקנים משא"כ בשכירות יוכל ליתן דמיו כמבואר בסי' רמ"א ס"ז, אלא דא"כ קשה דמתרץ לא בשטר פסיקתא וכדר"ג, הא בפוסק לזון אינו אלא חיוב דמה דבר בעין שייך וא"כ בלא דר"ג ת"ל כנ"ל ע"ש [עי' ר"ן בשוכר את הפועל אם פסק שכרו חיטים יכול ליתן מעות]:

קידושין דף ט' תוס' הן הן הדברים הקנים באמירה תימא תנן הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב וכו' וי"ל שהחתן אינו רוצה למיקם בדינא, ורשב"ם פי' דדוקא כשמתוך התנאים עמדו וקדשו אז נקנים באמירה וכו' ור"ת פי' דהא דאמר נקנים באמירה בנשואין ראשונים דוקא שאב משיא את בנו ויש לו קירוב דעת גדול אצל חתנו אבל התם מיירי בשניים וכן הי' אומר ר"ת אין נקנין באמירה אלא כשאב פוסק אבל אחיה ואמה לא:

בספר דרישת ארי סי' נ"א, י"א דבעי' עמדו וקדשו מיד, שמעתי מחכם אחד שהקשה ממ"ק דף ח"י אמר שמואל מותר לארס אשה בחה"מ לימא מסייע ליה אלו כותבין במועד מאי לאו שטרי קידושין לא שטרי פסיקתא כדרב גידל וכו' ואי אמרת דבעינן קדשו מיד א"כ מה בכך דאיירי בשטרי פסיקתא מ"מ מסייע ליה דאי לא קדשה מיד האי שטרי פסיקתא לא כלום הוא, ותי' די"ל דמיירי שככר הי' הפסיקתא וקידושין קודם מועד והכתיבה היא במועד ע"ש, ועי' תוס' כתובות דף מ"ז כמה אתה נותן וכו' דה"פ בההיא הנאה שיבואו לבסוף לידי חיתון נשואין גמרי ומקנה אהדדי אף בשעת אירוסין ע"ש:

המחבר בסי' נ"א אלו הדברים הנקנים באמירה והוא שיהי' הדברים מצויים ברשותם שאין אדם מקנה דשלב"ל וכתב ב"ש אע"ג דרמב"ם ס"ל דשל"ק א"י להתחייב מ"מ בשעת קדושין יכול להתחייב מ"מ בדבר שאינו ברשותו גרע טפי וא"י להתחייב אפי' בשעת קידושין ולא כפרישה בסי' קי"ד, מיהו אם מתחייב את עצמ' וגופו יכול להתחייב כמ"ש בח"ה סי' ס' ושם צריך לעשות קנין וכאן נקנה באמירה לכן מהני אפי' פסיקה נדוניא גדולה שאין בידו, ועי' ב"ש קי"ד ס"ק ח':

ב"ש סי' קי"ד ס"ק ח', הני טעמו דאיתא בנזקין דאין טורפין מן משועבדים לא אתמר אלא בבנותיו אבל בת אשתו מהני קנין סתם, והא דקי"ל דברים אלו לא ניתן ליכתב אפי' אם כתב לא טורפי' היינו אם כתב דברים כהווייתן פלוני נתחייב את עצמו כך וכך כמ"ש בסי' נ"א, אבל שטר