עט סופר חלק ג קב

אפי' ממשועבדים, בשלומא לר"י דס"ל בשטר גרוע ג"כ מהני לגוף התחייבות, י"ל דס"ל דדינו אפי' בששטר גמור דמועיל אפי' בדבר שאינו קצוב כמו באתם עדי בחייב אני לך מנה וכיון דשטר מועיל לגוף התחייבות מועיל הקנין למשעבדי משא"כ לרל"ק בשטר גרוע לא מהני מידי ובעינן הקנין לגוף התחייבות אמאי גובה ממשעבדי ומשני דמיירי בשטרי פסיקתא גופייהו דהיינו בשעת אירוסין דגוף התחייבות נגמר בדיבור ומועיל הקנין לגבות ממשעבדי כנ"ל ברור בדעת רמב"ם ע"ש:

הפלאה כתב לישב קושי' ראב"ד דנראה מדברי רמב"ם דס"ל הטעם בזה משום דכל שאינו קצוב בשעת החיוב ה"ל אסמכתא כמבואר שם שכתב דין זה בתוך דיני אסמכתא ובזה ניחא הא דהקשו עליו המפורשים במה שכתב דמחייב עצמו לזון את חבירי ה' שנים הו"ל דבר שאינו קצוב ובגיטין משמע דלמ"ד מפני שאין קצובין ניחא מתני' דהכא דמחייב לזון בת אשתו דטרפא ממשעבדי משמע מזונות ה' שנים הוי דבר קצוב. לפמ"ש י"ל דלא דמי להך דדבר קצוב לענין לקוחות דהיינו שאינם יכולים להזהר כמה יניחו א"כ יכולין לשער שיניחו כ"כ להספיק בודאי לה' שנים, אבל בטעם מחייב עצמו דבר שאינו קצוב כל דבר שאינו ידוע קצבתו לא סמכה דעתו א"כ ממילא אין כאן קושי' על רמב"ם די"ל לדעת המקשה באמת אתי' מתני' כר' יוסי דס"ל אסמכתא קניא ע"ש:

השעה"מ פי"א ממכירה כתב לישב קושי' ראב"ד, דתלמודא ה"ק דבשלומא לר"י איכא לאוקמי מתני' בשכתב לה שטר ולא תקשי דה"ל דבר שאינו קצוב איכא למימר דמתני' ר"מ היא דס"ל אדם מקנה דשלב"ל ומכ"ש דאדם מתחייב בדבר שאינו קצוב אלא לרל"ק דלא מצי לאוקמי מתני' לרל"ק בשנתחייב בשטר ובקנין דא"כ מאי למימרא כמש"כ רש"י שם דכיון דס"ל בעלמא דאדם מקנה דשלב"ל מכ"ש דבר שאינו קצוב, אמנם לר"י ניחא דמתני' מיירי שאמר לה חייב אני לך בשטר והא קמ"ל דחייב אני לך מנה בשטר מהני ואתיא כר"מ עכ"ל:

פרט. ד' פסק. רי"ף כתב והלכתא כר"י ומדמקשינן עליה דרל"ק ממתני' הנושא את האשה ופסקה וכו' דלית לה גביה מעיקרא ולא מידי אלא איהו חייב נפשיה במילתא דלא הוה מחייב ביה, ותוב מקשינן מהא כתב לכהן דלית לכהן מעיקרא גביה וכו' שמעי' מהני כולהי בפלוגתי' דר"י ורל"ק כמאן דקביל על נפשיה מילתא דלא הוה מיחייב בה וכיון דהלכתא כר"י דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב ואפי' לא אמר אתם עדי כ"ש אם אמר אתם עדי דבהא אפי' רל"ק מודה וכ"ש אי קנו מיניה ע"ש:

ר"ן כתב אי דאמר לשומעין אתם עדי שאני מודה לו, כ"כ רש"י ז"ל ומשמע ודאי כדבריו דמשמע דמעיקרא במודה לחבירו שקלינן, דליכא לפרושה במי שבא להתחייב עכשיו לחבירו ולומר שאם אמר אתם עדי חייב דבדברים בעלמא א"א שיתחייב אלא או בכסף או בקנין או בשטר דהא בערב נמי בעינן או קנין או מתן מעות וכו' אלא ודאי משמע מעיקרא במודה שקלינן וטרינן:

והכא במאי עסקינן דא"ל חייב אני לך מנה בשטר כלומר לאו במודה עסקינן שיהא צריך לומר אתם עדי, אלא במי שבא עכשיו להתחייב לחבירו וכתב לו בשטר חייב אני לך מנה ומסרו לו בפני עדים וגלי בהדיא דלאו הודאה הוא וכו' ובהא פליגי ר"י סבר דכי היכי דמקנו בשטר כדתנן נכסים שיש להם אחריות נקנין בשטר, הכי נמי משתעבד אדם בשטר דאלימא מילתא דשטרא וכמאן דאמר להו אתם עידי דמי, כלומר כאלו הודה שהוא חייב לו ואמר לעדים אתם עידי, ורל"ק סבר דכל כה"ג לא כלום הוא שאין אדם יכול להשתעבד בשטר, ולרל"ק אפי' בשטר שחתמו בו עדים לא מהני וראיה לדבר מדפרכי' על רל"ק ממתני' ולא פרקי' כשנשתעבד בשטר בעדים ע"ב:

המחבר בסי' פ"א ס"כ המודה לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ואח"כ נתברר שטעה לאו הודאה היא, וכתב הסמ"ע בחזקת שהוא חייב לו פי' דאי לא בחזקה שהוא חייב לו אע"ג דנתברר שאינו חייב לו הי' צריך לשלם לו כשהודה בהודאה גמורה לרמב"ם או א"ל אתם עידי לרא"ש דאמרי' במתנה גמורה שיעבד נפשו להתחייב לו בהודאה, וש"ך משיג מנא לוה הא אף לרמב"ם דס"ל דהודאה גמורה הוי כאתם עדי היינו שלא יוכל לאמור משטה אבל להתחייב בדבר שאינו חייב בעינן אתם עדי:

רמב"ם פי"א מכירה המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל אע"פ שלא הי' לו חייב כלום ה"ז חייב שדבר זה מתנה הוא ואינה אסמכתא כיצד האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר אע"פ שלא אמר אתם עדי הואיל ואמר בשטר ה"ז כמו שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא הי' לו אצלו כלום שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב וכזה הורו רוב הגאונים וכ"מ כתב נלמד זה מדאמרי' ב"ב קמ"ט ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא עי' מקנה כלל ב':

הנה יש שלשה דרכים שיוכל לחייב עצמו, א' האומר לעדים היו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, ב' או שכתב בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים כגון שהי' השטר בכתב ידו ונתנו בינו לבינו לגבות מבני חורין