עט סופר חלק א צט

לסברא חיצונא דמצות אין מבטלין זא"ז והי' עושה למצוה מן המובחר שיאכל בב"א מלאכול תוך כא"פ, ורבנן עליו דאין משמעות הכתוב דעל מצות שיאכלנו בב"א, אבל על מה שהי' להלל לסברא חיצונה דמצות אין מבטלין זא"ז מסתמא לא פליגו עליו רבנן, ואי פסקא של רמב"ם דפסק כר"א, ור"ל שפסק דאיסורין מבטלין זא"ז יכול לסבור כאביי דכב"פ לאו דאוריי' א"כ ליכא ראיה מהלל כקושי' תוס' דגלי קרא אבל בעלמא מצות מבטלות זא"ז, ע"ש:

ונראה לישב קו' לח"מ למה לא כתב שגם בזמן שבהמ"ק קיים הי' כורך פסח מו"מ, כי ידוע מש"כ אב"מ בתשובותיו סי' ח"י בקדשים לכ"ע אסור לבטל בחולין ע"כ בחולה שיש בו סכנה מאכילין טבל ולא לוקח תרומה וליבטל בחולין כי זה אסור מדאוריי', כי מצוה לשמור התרומה, ונראה גם קדשים שמצוה לאכול, אסור לאכול שלא כדרך אכילתו, וכבר הבאתי ישו"י שהקשה האיך אוכל עם מרור שלא כדה"נ ורק התורה ציוה כך להלל לכרוך מצה ומרור עם פסח, אבל כיון שספק אם הלכה הלל או כדרבנן ע"כ שפיר פסק מצה ומרור בזמן הזה יעשה גם לצאת כהלל, אבל פסח כיון שספק אם הלכה כהלל אסור לעשות כן לאכול שלא כדרך אכילה ועי' ועי' ירושלמי פ"ק דחלה, הלל הזקן הי' כורך שלשתן כאחת א"ר יוחנן חלוקים על הלל הזקן, והא ר"י כורך מצה ומרור, כאן בשעת המקדש וכאן שלא בשעת המקדש ואפי' תימר כאן וכאן בשעת המקדש, שני דברים רבים כל אחד ומבטלין אותו, ר' יוסי בשם ר' אלעזר, כשם שאין האיסורין מבטלין זא"ז כך אין המצות מבטלות זו את זו, ופני משה פי' כאן בשעת המקדש חולקין על הלל לפי ששלשתן דאוריי' ומבטלות זא"ז, כאן שלא בשעת המקדש הי' ר"י אוכל משום שמרור בזה"ז דרבנן ולא אתי דרבנן ומבטל למצה שהוא דאוריי' אף בזה"ז ואפי' תימר וכו' כלומר דהדר קאמר בשני דברים אפי' אם הי' בשעת המקדש שהן מה"ת אין אחד מבטל את חבירו א"ש, וכאשר כתבתי לעיל ר"י הי' כורך רק בזה"ז כדי לצאת גם אליבא דהלל אבל בזמן בהמ"ק כיון דחולקין חביריו על הלל אסור לכרוך פסח עם מצה ומרור ועי' וירושלמי נקט להיפך מבבלי הלשון כשם שאין איסורין וכו' ועי' פלתי קט שרמב"ם פסק כירושלמי תלתא לא לאכול דמבטל תרי לחד ע"ש:

מר"ם בדברי כתב על קושי' לח"מ ולא ידענו מאי תיובתא, דרמב"ם סבר כתוס' דחכמים והלל פליגי בלכתחילה, דהלל סובר מצות א"מ זא"ז, לא צריך על מצות ומרורים אלא לחובה שצריך לכתחילה לעשות כריכה, וחכמים סברי מצות מב' זא"ז להכי איצטריך על לרשות אף דבעלמא מצות מבטלות הכי גלי לן דרשאי לעשות כריכה אבל בדיעבד אף הלל מודה דיוצא בלא כריכה, וא"כ שפיר כתב הרמב"ם דהא רמבם לא כתב אם רצה כמו שהביא הלח"מ, אלא אם אוכל מצה בפ"ע ומרור בפ"ע דלחומרא צריכין למיעבד כהלל להכי כתב בזמן שבהמ"ק הי' מצה ומרור דאוריי' צריך לכתחילה לעשות כהלל ואם אכל כל אחד ואחד בפ"ע יצא בדעבד דאף הלל מודה שיוצא בדעבד אבל בזה"ז דאסור לכרוך מצה ומרור בהדי הדדי צריך למיעבד תרווייהו מספיקא עוד כתב לישב רמבם שכתב שהלל הי' כורך מצה ומרור בלא פסח, כי תוס' ביבמות דף ג' הקשו ליחייבו נשים בציצית דדרשינן סמוכים וכו' כמו שחייבו באכילת מצה מכח היקש כל שישנו בבל תאכל חמץ ע"ש, וריטב"א בקידושין וכן הגהות ריף בספר תמים דעים תירוץ דהיקשא מצה לחמץ מיותר הוא להכי דרשינן לחייבו נשים במצה נגד כללא דמ"ע שז"ג, אבל סמוכין לאו מיותר הוא דהא איצטרך לעשה דל"ת ע"ש, א"כ מוכח כדעת רמב"ם דכריכה אינו עם הפסח, דאל"כ אמאי קאמר הש"ס השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל הא מוכח דאין הלכה כהלל, דרמב"ם פסק נשים בראשון חובה כר"י בפסחי' דף צ"א, והשתא ל"ל הקישא לחייבו נשים במצה, תיפוק לי' דחייבים בפסח והלל הא בעי כריכה וכריכה מעכב, אלא ודאי דאינו מחייב לכרוך עם פסח ע"ש, ובשמלת בנימן או"ח דף מ':

פרט איסורין מבטלין וא"ז ג'. זבחים ע"ח, ארל"ק הפגול ונותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו, ש"מ תלת, ש"מ איסורין מבטלין זא"ז, וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייי', וש"מ התראת ספק לא שמיה התראה, פרש"י א"א שלא ירבה מן על חבירו, כשהוא לועס אותם בפיו ובלל מין לתוך חבירו מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונקרא בשמו ונגרע במינו וא"א לכווין שלא יהא ממון האחד בטל בחבירו יותר ממה שבטל ממון חבירו בו ונמצא שאין באותו מין כשיעור דבציר ליה שיעוריה ולא ידעינן הי' מינייהו בצר ליה וכי מתרינן ביה לא ידעינן משום מאי נתרי ביה וצריך להתרות בו משום איסור הילכך כי מתרי ביה משום פיגול הויא התראה ספק דילמא לא בדידיה תיהוי חיובא וכן בנותר ואע"ג דבמסקנא ודאי אחד מינייהו