עט סופר חלק א ק

עבר בשעת התראה מיהא ספק הוא בכל אחד אם יעבור עליו אם לא והתראת ספק לאו התראה היא עכ"ל ותוס' הקשה היכי מיחייב כלל משום חד מינייהו דמיעוט הבטל ברוב לא מצטרף עם הרוב להשלימו לכשיעור דאפי' היתר לא מצטרף לאיסור כ"ש איסור לא מצטרף לאיסור ע"ש, והנה מל"מ פ"ד במעילה, ומנחת כהן האריכו למעניתם שהיתר לא בטל לאיסר, ופמג"ד בפתיחה לתערובות כתב הנך רואה שבמחלוקת היא שנויה בין רש"י ותוס' כאן ע"ש:

ונראה כיונת רש"י שכתב ונקרא בשמו עפ"י ת"ס או"ח סי' ק"מ מחדש דלא שייך רובו ככולו אלא מתוך כולו דמסנהדרין ילפי' דבעינן רוב מתוך כל אבל אם לא נתועדו רק רוב סנהדרין אינו כלים וה"נ לעולם שדינן המיעוט בתר הרוב אבל כלו בפנינו וכו' אבל לטבול בפחות מכשיעור ולימא רובו ככולו לא שמענו, אין הכי נמי אי אתיא כאן ארבעים סאה ורובי כשר ומיעוטו שאובים נמשך אחר הרוב אבל חסר קורטוב אינו טובל עכ"ל ועי' במקנה כלל ל"ח פרט ט"ו באריכות:

בזה מובן הדין היתר מצטרף לאיסר אם צריך להיות האיסור הרוב, אז אמרי' רובו ככולו ויש לישב הרבה בסוגי' היתר מצטרף לאיסור ואין כאן מקומו, וז"כ רש"י, המיעט נקרא בשמו של רוב, אבל חקירת מל"מ ומנחת כהן על תערובת יבש בודאי גם רש"י מודה דלא אמרי' היתר נהפך לאיסרי כי כבר כתבתי עי' במקנה כלל ל"ח פרט י"ב כל ביטול איסורין שרוב גורם שנסתלק שם איסר מחפץ ממילא מותר לאכול, אבל לא שיקבל שם חדש, ועי' ר"ן נדרים דף נ"ב ובע"ז בסוגי' קמא קמא בטל היתר אין דרכו להתבטל מובן הכל בסברה הנ"ל כי לא שייך לאמור שנסתלק שם היתר רק שקיבל שם חדש איסר וזה לא שייך בביטל רק מיעוט סנהדרין נסתלק נגד רוב ועי' תוס' ב"ק דף כ"ז המיעוט כמאן דליתא ודו"ק:

עוד נ"ל כוונת רש"י דוקא כאן בפגול נותר כתב כן לכאורה הקשה תוס' במעילה דף י"ז מתני' פיגול ונותר מצטרפין לענין אכילה, והאיך שייך ביטול ותי' התם בדלא מיערב אבל הכא דמיערב בטל דאיסורין מבטלין ע"ש, וחידש שפלתי צח כתב מש"כ רמב"ם פגול נותר רק לדוגמא נקוט כי מצטרפין, ולפי הנ"ל יש הבדל גדול כמובן, על כן סובר רש"י יען שכולם שם אחד להם פסולי מקדשין מצטרף המיעט עם רוב אבל מיעט היתר גם רש"י מודה שלא נגרר אחר הרוב:

מתיב רבא עשה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בו טעם דגן חייב בחלה ואע"ג דרובא אורז מדרבנן אי הכי אימא סיפא אדם יוצא בו י"ח בפסח אלא תוך בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא:

תוס' אין להקשות אהך דשמעתין מהא דאמר לא ליכרך איניש מצה ומרור בהדי הדדי דילמא אתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאוריי' דהתם חוזק המרירות הוא דמבטל טעם מצה אבל אורז לא מבטל טעם דגן, ועוד דהתם כשאוכל כזית מצה דכי מבטל ליה מרור ליכא כזית מצה אבל אם אוכל הרבה שרי עכ"ל, ואין להקשות א"כ יאכל מצה הרבה עם מרור כי אז יבטל מצה רשות מה שיותר מכזית ויבטל מרור, אבל קשה מש"כ תוס' בפסחים שמצה יבטל מרור לפי' תי' ראשון רק מרור מחוזק מרירות מבטל ועי' באחרונים:

תוס' מנחות דף כ"ג, ועי' רש"י הלל כורך פסח מצה ומרור ולא אמרי' דמרור מבטל למצה משמע ג"כ רק מרור מבטל ולא פסח ומצה מבטלין זא"ז:

פליגא דר"א, דאר"א כשם שאין מצות מבטלות זא"ז כך אין איסורין מבטלות זא"ז מאן שמעת ליה דאמר מצות א"מ זא"ז זו הלל וכו', תוס' וא"ת ומנלן דסבר א"מ זא"ז דילמא הי' לוקח הרבה מכל אחד ואחד דכה"ג לא מבטל, ובה"ז תי' יותר משלשה זתים אין בית הבליעה מחזיק:

ומנחת חינך סי' ו' הקשה כיון דאמרי' דרשב"ל מיירי במין במינו אבל בשא"מ מודה דרשב"ל דאינו מבטל א"כ מאי קאמר דפליג על ר"א מנלן דפליג דמודה בכה"ג להלל דאפי' אי אמרי' מצית מבטלין זא"ז מ"מ פסח מצה ומרור אין מבטלין דהוי מבשא"מ, גם מנ"ל לש"ס דהילל סובר א"מ זא"ז דלמא אע"פ דמבטלות מ"מ מין בשא"מ אין מבטלות ע"ש:

מנחות כ"ב רבנן סברי מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז, הקשה תוס' תיפוק ליה משום דאין מצות מבטלות זא"ז כדאמרי' גבי הלל שכורך פסח מצה ומרור, וכן בזבחים עט פליג ר"א ארשב"ל בההיא דפגול ונותר וטמא שבללן וקאמר שאין מבטלין זא"ז ומייתי ראיה מדהילל, ושמא לגבי אכילה שאני, ועי' שבילי דוד סי' תע"ה שמאריך דלא אמרי' טכ"ע לענין מצות ומישב קושי' מקו"ח בסי' תנ"ה שהקשה לתוס' בזבחי' בכזית אתא אחד ומבטל חבירו א"כ יקשה הא דכבא"פ בתערובת לוקין נימא אתא אחריתא ומבטל ליה, ולק"מ רק לענין מצה חיישינן במה דמבטל טעם מצה ולא באיסורין ע"ש:

משנה ערלה פ"ב חתיכה של ק"ק של פגול ונותר שנתבשלו עם החתיכות אסור לזרים ור"ש מתיר