עט סופר חלק א צח

לאו על ה"מ דצריך לאכול כל אחד ואחד בפני עצמו ולא בב"א משום דמצות מבטלת זא"ז בעלמא, להכי איצטרך לאשמעי' דהכא אין מבטלות ומותר לאוכלן בב"א, אלא ש"מ דס"ל דבעלמא נמי חצות אין מבטלין זא"ז ע"ש:

וצ"ק מישב קושי' מהרש"א דרבנן פליגי על הלל מדכתיב יאכלהו ולא כתיב יאכל אותו, לפ"ז קשה להלל למה לא כתב אותו מש"ה ס"ל להלל דכריכה אינו מעכב וקרא אתי דלכתחילה יש לכרוך ואי הוי כתיב אותו ה"א לעיכוב:

דף קט"ו, ודי מצה יצא ידי מרור לא יצא, וא"ת כיון שאין במרור זה מצוה מדרבנן ליבטיל מרור להאי מצה דבהדיה, וי"ל דלא שייך ביטול אלא כשלועסן יחד דאז מבטל טעם אחד את חבירו אבל כשהם שלמים אפי' יהי' יותר מחבירו לא מבטל ליה, ועי' תוס' דף ק"כ ד"ה באחרונה, שכתב וכן להלל שהי' כורך מצה ופסח בסוף הסעודה והכי הוי אכיל מצה דאוריי', א"כ בתחילת סעודה הי' מברך על המצה ואוכלת דמועלת אותה ברכה לברכת המצה עם הפסח שבסוף ע"ש:

כוונת התוס' אם אכל מצה בתחילה בודאי יצא ידי מצות מצה רק מצות כריכה לא קיים עד שבסוף שעשה כריכה וכן מבואר בביאר מרדכי וצע"ג מש"כ בהגהות ברוך טעם דף א' שהקשה למה אמר הש"ס השתא דלא אתמר וכו' ניכול מצה לחודא ומרור לחוד והדר לאכול מצה ומרור כדי לצאת ידי שניהם, ממנ"פ כבר יצא בדיעבד באיזה אופן שאכל או ע"י כריכה או כל חדא לחודא ומה יועיל שוב באכילתן אטו אם אכל שני זתים מצה עשה שום מצוה באכילת זית השני ע"ש, כי מצות כריכה לא קיים אם אוכל כל אחד לבדו, ועי' מהרש"א שהקשה כיון דמצות כריכה להלל הי' בסוף הסעודה אנו שעושין זכר למקדש כהלל אמאי אנו עושין את הכריכה קודם סעודה, וי"ל כיון שאני מסתפקין אם הלכה כהלל אם לאו א"כ לרבנן דפליגו יבטל טעם המרור שהיא רשות את מצה דאוריי' דקי"ל כרבא דמרור דרבנן ומצה דאוריי' עכ"ל ופלא:

על תוס' שהקשה ידי מצה יצא כיון שאין במרור זה מצוה דרבנן, כתב מהרש"א קושטא הוא דקאמרי כן דאין בזה המרור אפי' מצוה דרבנן, מיהו א"נ דהוה מצוה דרבנן במרור הוה תקשי ליבטיל מרור דרבנן מצה דאוריי' אפי' בזמה"ז לרבא, ופמג"ד תעה סקי"ג כתב י"ל ה"פ בלע מצה ומרור בכריכה דתרווייהו מצוה דרבנן בזה"ז להלל שכבר אכל מצה דאוריי' לזה מקשו דמרור זה אפי' מצוה דרבנן ליכא כיון שלא יצא בו:

שמעתי קושי' בשם הגאון רבי דניאל פרוסניץ רב"ד דק"ק פ"ב ז"ל, האיך הלל הי' כורך פסח מצה ומרור ביחד, הא אין עושין מצות חבילות, ואחי חורי הגאון רבי חיים ז"ל אמר דלא שייך בזה חבילות כיון כך מצות התורה שיאכל ביחד כמו ד' ציצית ששייכים ביחד, ומצאתי בהגהות רעק"א ז"ל שמרמיז לעי' בתוס' ברכות דף ל"ט ע"ב ד"ה הכל מודים ע"ש, וגם במרדכי בפסחים כתב כן בברכת כהנים לא שייך מצות חבילות:

פרט רמב"ם. ב. פי"ח מפסולי מקדשין הלכה י"א, הפגול והנותר מצטרפין זה עם זה לכזית וכן הפגולין והנותרין מצטרפין הלכה כ' הפגול ונותר וטמא שבללן זה בזה ואכלן חייב אע"פ שריבה מין על חבירו אינו מבטלו שאין האיסורין מבטלין זה את זה:

פ"ח מחמץ ומצה מברך המוציא לחם ואח"כ כורך מצה ומרור כאחת וכו' ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וכו' ואח"כ מברך על הפסח ואוכל וכו' [כתב ראבד זה כהלל מ"מ הסדר לא דייק] בזמן הזה שאין שם קרבן אחר שמברך המוציא וכו' חוזר ומברך על אכילת מצה ואוכל, וחוזר ומברך על מרור ואוכל, וחוזר וכורך מצה ומרור ואוכל בלא ברכה זכר למקדש, והקשה לח"מ כיון דהוא חשש להלל וחכמים איך כתב בזמן שבה"מ קיים רצה עושה זה ואם רצה עושה זה הי' לו לומר דליעבד לתרווייהו מספיקא כמו בזמן הזה, עוד יש להקשות דכין דהוא רצה לצאת מידי ספיקא דהלל הא הלל משמע בגמרא דהי' כורך פסח מצה ומרור, והל"ל שהי' כורך פסח מצה ומרור ע"ש:

ברוך טעם דף א' כתב הקשו על רמב"ם שפסק אי איסורין מבטלין זא"ז דהא ר"א לחד דינו מהלל ובפסחים מסיק דרבנן פליגי ולא איתמר הילכתא לה כמר ולא כמר ומעתה אין להחליט ולומר דאין איסורין מבטלין זא"ז ולחייב על זה מלקות, לענ"ד לישב דהנה תוס' הקשו מנ"ל דמצוות אינן מבטלות זא"ז דלמא שאני הכא דגלי קרא דכך יהי' מצוותן, לענ"ד לא קשה דשפיר מוכח מהלל דזו סברא חיצונה דמצות אינן מבטלין זא"ז דאל"כ למה הי' כורכן ביחד ואי משום דגלי קרא זה אינה דהא פסקינן כזית בכא"פ דאוריי' וכאכילה חדה חשיבא ואי מצות מבטלין זא"ז יש לומר דכוונת הכתוב על מצות ומרורים יאכלוהו בתוך אכ"פ ולא בב"א דחצות מבטלין זא"ז, וחדהי' אוכלן בב"א ש"מ שזו היה להם