עט סופר חלק א צז

ומבטלא מרור דרבנן ע"ש הרי מפורש בש"ס שגם מצה שאין לה מרירות מבטל מרירת המרור ואפשר לדחות כיון דבמרור טעם מרור בעינן חיישינן לביטל כל דהוא שיתבטל מקצת מרירת וממילא מה"ט ג"כ שפיר הקשו התוס' שיבטל החרוסת למרור אפי' לתי' קמא דהתם, ולפ"ז קושיתם איני מכח הא דקאמר ר"מ בריה דר"נ דאתא מרור דרבנן ומבטל למצה דאוריי', דאהא שפיר י"ל דדוקא מרור יש לו כח לבטל כתי' קמא שבתוס', אלא עיקר קושתם מהא דמסיק הש"ס דלא סגי' ליה שיאכל מצה בלא מרור תחילה כשהי' כורכן אח"כ אתי מצה דרשות מזה מוכח דגם ע"י מצה שייך ביטול עכ"פ למרירת המרור דבעינן טעם מרירת גמור, ע"ז הקשה מחרוסת שיבטל המרירות, ולכן א"ש דמקשו מת"ק דחרוסת רשות ולא לראב"ץ כמ"ש מהרש"א ע"ש, וכתב לפמ"ש רמב"ן עי' ראש סוף חלה בעושה עיסה מחיטין ומאורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא י"ח בפסח משום דאורז נגרר אחר החיטין לק"מ קושי' תוס' בזבחים ודו"ק, וכפמ"ש תוס' אם אוכל הרבה שרי אכתי קשה אהא דמסקינן מברך על מצה והדר מברך על מרור וכו' קושי' תוס' שיכרך שניהם יחד תחלה מאי אמרת דמרור דרבנן מבטל מצה יקח כשני זתים מצה וכזית אחד מרור שאם המרור מבטל מצה נשאר עדיין כזית מצה וא"ת דאז יבטל המצה את המרור י"ל הא אסיקנא דבין להלל בין לרבנן אי בעי למיעבד כריכה שפיר דמי דאין מצות מבטל זא"ז וכו', וי"ל אם יקח ב' זתים מצה יהי' כזית אחד רשות ואתי מצה דרשות ומבטל למרור דמצוה ע"ש:

דף קט"ו, אמר הילל משמיה דגמרא לא ניכרך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול משום דס"ל מצה בזה"ז דאוריי' ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל ליה למצה דאוריי', ואפי' למ"ד מצות אין מבטלין זא"ז ה"מ דאוריי' בדאוריי' או דרבנן בדרבנן אבל דאוריי' ודרבנן אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאוריי' [פרשב"ם אפי' למ"ד וכו' דכיון דכי הדדי נינהו כולהו קיום מצות נינהו ולא מבטלי אהדדי] מאן תנא דשמעת ליה מצות אין מבטלות זא"ז הילל היא דתני' אמרו עליו על הילל שהי' כורכן בב"א ואוכלן שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, א"ר יוחנן חולקין עליו חבריו על הילל וכו' השתא דלא איתמר הילכתא לא כהילל ולא כרבנן, מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצה וחסא בהדדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש בהלל, רשב"ם פי' מבטל טעם מצה, גם בלע מצה יצא ולא צריך טעם י"ל כל ראוי לבילה ומיושב הרבה מה שהקשה שו"מ מהדורא תנינא סי' י"ב ע"ש:

רשב"ם כתב ר"י דאמר דפליגי דרבנן לגמרי דלית להו כריכה כלל, ותוס' כתבו רבנן סברי דבכל ענין מצותן בין ע"י כריכה בין ע"י כל אחד לבדו ופליגי אהילל דמצריך לכרוך, וא"ת מנ"ל דסבר הילל דאין מבטלין דילמא שאני הכא דגלי קרא, ועוד הא לרבנן נמי אין מבטלות דהא אם כרכן נמי יצא, וי"ל מדסבר דלכתחילה יש לי לכרוך ובדיעבד נפיק כי לא כריך א"כ בעלמא אין מבטלות דאי מבטלות א"כ איצטרך קרא הכא להתיר כריכה ולומר דהכא לא מבטלי והילכך לרבנן דמוקי קרא בדיעבד שמעינן דבעלמא מבטלות ושאני הכא דגלי קרא:

אלא מברך אמצה, אם הי' כורך שניהם יחד תחילה הוי אתי מרור דרבנן ומבטל למצה, ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחילה כשהי' כורכן אח"כ אתי מצה דרשות ומבטלא מרור דרבנן [והקשו אחרונים לפי' תוס' זבחים רק מרור מחוזק מרירות יכול לבטל מצה ולא מצה למרור] ומיהו אי הוה קיימו לן כהילל הוה עבדינן הכי מצה לחודא והדר מצה ומרור בכריכה כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה בהילל הוה דרבנן ודרבנן ועי' ר"ן:

מהרש"א כתב, לא ידענו מי הכרית לומר להלל דלא גלי קרא אלא לכתחילה יש לכרוך אימא דאף לעיכובא קאמר קרא ועי' בזה במרדכי עכ"ל, וכ"ל המרדכי כורכן בב"א ואוכלין פי' הי' נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית חרוסת פסח] וא"ת הא אין מחזיק בית הבלועה כל כך דהא אמרי' דשיעור בית הבליעה מחזיק היינו כביצה, י"ל ה"מ כשהאוכל שלם אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי, ת"ל יאכלוהו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, וא"ת רבנן היכי דרשו ליה לקרא דעל משמע דוקא בב"א, י"ל דאינהו דרשו דקרא דעל אתי למישרי אפי' בב"א, דאי לאו קרא הו"מ דצריך לאוכלן מצה ומרור כל אחת ואחת בפני עצמו דמשמע יאכלוהו להכי איצטרך על דמותר לאוכלן אפי' בב"א, וא"כ היכי מוכח ר' יוחנן מהכא דחלוקין עליו חבריו על הלל הא שפיר סביר להו דמותר לאוכלן בב"א כמו הלל וכו' וע"ק היכי מוכח דהלל ס"ל דמצות אין מבטלין זא"ז דעלמא, דילמא שאני הכא גבי מצה ומרור דגלי קרא דשם אין מבטלות דכתיב על דמשמע בב"א, וי"ל דע"כ ס"ל דהלל דמצות אין מבטלין זא"ז מדקא דריש לקרא דעל אתי לאשמעינן דחובה לאכלן בב"א, דאדרבא אומר דעל אתא לאשמעי' דמותר לאכלן בב"א, דאי