עט סופר חלק א צו

אלא בב"ד בלבד, ורמב"ן ומזרחי האריכו כי תקיעות כולן של ר"ה ויוכ"פ מותרת הן שהיא חכמה ואינה מלאכה:

תשובת תשב"ץ ח"ב סי' רי"ג, עוד נסתפק לך למה לא בטל תק"ש ביו"ט שחל בשבת משום גזרה שמא יצא חוץ לתחום, ואין בכאן ספק שאין באיסור תחומין איסור דאוריי' ואיך נבטל מצוה דאוריי' משום גזרה שמא יעבור על דברי חכמים ואע"פ שהעמידו דבריהם במקום עשה ואמרו שופר של ר"ה אין מעבירן עליו התחום, זהו לעבור עליו את התחום כשהשופר אינו בכאן אבל לבטל את התקיעה למי שיש לו שופר והוא בקי מפני חשש מפני שאינו בקי שמא יצא חוץ לתחום אין להחמיר כל כך באיסורין דרבנן ואפי' לדברי גאונים ז"ל ג' פרסאות הוא מה"ת אין להחמיר כל כך מפני שני דברים, האחד שאין מבטלין מצות עשה דאוריי' משום חשש שלא יעבור על מצות ל"ת גרידא שאפי' לעבור עליו בידים מותר דקי"ל עשה דל"ח, ותחומין אפי' למ"ד דאוריי' אין בהן כרת אפי' בשבת אלא לאו דאל יצא איש, וכ"ש ביו"ט שכל מלאכות שבו אינן אלא בלאו, ועוד דמילתא לא שכיח היא שיצא אדם חוץ לשלש פרסה לילך אצל בקי ואין לחוש לכל זה וכו' ע"ב, ואמרי בינה דינו שבת סי' ל"ד כתב עליו, הא יו"ט הוא עשה ול"ח וי"ל לרבינו יונה ביבמות דף ו' דעשה שבתון לא קאי רק על אבות מלאכות ולא על ל"ת כמו מחמר, א"כ ממילא תחומין דהוא מאל יצא אינו רק ל"ת, והא דקאמר הש"ס על אין מעבירין עליו את התחום משום דהוי עשה ול"ת, הוא אם תחומין דרבנן ורק משום לתא דהוצאה הוא ומשום סיג וגדר עשאו חז"ל כחומר עשה ול"ת, אבל אי תחומין יב מיל דאוריי' ואינו רק כחומר ל"ת שפיר דחי העשה דשופר לל"ת, אולם יש להתבונן ביו"ט דליכא חייב מיתה וע"כ קאי העשה על כל איסורי מלאכה ביו"ט, וצ"ל לדעת רבינו יונה דאף ביו"ט לא קאי העשה רק על אבות מלאכות שהם בשבת בחיוב סקילה ולא על מה שאינו אב מלאכה ותחומין אף יב מיל אם הוא מה"ת אין בו אלא ל"ת עכ"ל ועי' מנחת חינוך סי' כ"ד:

שואל ומשיב ח"ר קי"א מביא קושי' דבזה"ז ל"ש גזירה ש"י דליכא עכשיו ר"ה כלל ול"ש חשש תורה, וא"ל דאף דבטל הטעם הו"ל דבר שבמנין דז"א לפמש"כ בתוספות שבת סי' ש"ג סקל"ו, דכל דבר דבשעת שתקנו חז"ל הגזירה הי' מקומות שלא הי' שייך החשש שוב גם בזה"ז בטל הגזירה וה"ה כאן, ועי' כלל תחומין הבאתי תוס' רי"ד שיש גם בזה"ז ר"ה:

כלל מצות אין מבטלין זא"ז. פרט א'. ט'. פסחים דף קי"ד, הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין אע"פ שאין חרוסת מצוה, ר"א בן צדוק אומר מצוה, תוס' וא"ת אמאי לא אתי חרוסת דרשות ומבטל חזרת דמצוה, וי"ל דכיון דכל עיקר מרור לא ניתקן רק בטיבול בחרוסת משום קפא לא מקרי ביטול בכך, וכ"כ הר"ן וכי תימא והא חרוסת לתנא דמתני' דלא מצוה אלא רשות ולא מבטל מרור דאוריי' בזמן שבהמ"ק קיים, איכא למימר שאני התם דטבול בעלמא הוא ולא חשוב שדרך אכילתו בכך עכ"ל:

מהרש"א כתב על תוס' ה"ה דה"מ להקשות כן אפי' לרא"ב צדוק דאמר מצוה בחרוסת דודאי אינו אלא מצוה דרבנן ואתי דרבנן ומבטל מרור דאוריי' דר"א ב"ץ בזמן הבית היה ואפי' במרור בזה"ז דהוי נמי מרור דרבנן כדלקמן מ"מ לר"י דחלוקין חביריו על הלל וס"ל דאוריי' מבטל דאוריי' וה"ה דרבנן מבטל דרבנן כדלקמן:

הביאר מרדכי כתב לפמ"ש תוס' בזבחים ע"ח, וז"ל דהתם חוזק המרירות הוא דמבטל טעם מצה אבל אורז לא מבטל טעם דגן, לק"מ דדוקא מרור מבטל למצה אבל אין חרוסת מבטל למרור, וצ"ל דהתוס' כאן תפסו עיקר מש"כ שם ועוד דהתם כשאוכל כזית מצה דכי מבטל ליה מרור ליכא טעם מצה כזית אבל אם אוכל הרבה שרי, ולהך תי' לא חולקו בין שיש בו מרירות לאין בו דלעולם חדא מבטל לאידך וא"ש, ואין להקשות לפ"ז הא מצי אכיל יותר מכזית מרור באופן שאם מעט החרוסת מבטלו אינו מבטל אלא המעט כשיעור החרוסת ונשאר עוד כזית מרור דלא מתבטל כולו כדהתם באורז ודגן, דלק"מ דלא מצינו זה שיצטרך לאכול יותר מכזית מרור בבת אחת, וגם הא לא נהיגי ליקח בב"א יותר מכזית וא"ש, ואפשר מש"ה מקשו לת"ק ומשום חרוסת רשות ולא מקשו לראב"ן כמ"ש מהרש"א, די"ל דלמא באמת אכלו יותר מכזית מרור עד שנשאר אחר הביטל מהחרוסת עוד כזית מרור, והנה לתי' קמא שבתוס' קשה הא דמסקי' לקמן מברך על מצה והדר מברך על מרור ופי' תוס' ור"ן אם הי' אוכל מצה בלא מרור תחלה כשהי' כורכן אח"כ אתי מצה דרשות