עט סופר חלק א צג

הוא שמא יתקן כלי שיר כמו בכל תקיעת דרשות, ואי דשרי ביו"ט משום ממנ"פ אי יו"ט הוא עבדי' מצוה, ואי חול היא לא עבדי ולא כלום משא"כ בשבת דעברי אשבות ובתוס' משמע דבאמת בתקיעה הטעם משים שבות הוה, ומוסבר במחהש"ק כי תוס' כתבה בלולב אינו אלא טלטול בעלמא אבל בתק"ש איכא מעשה חכמה, ופי' המ"ה במ"ש איכא מעשה חכמה וא"ל שמא יתקן כלי שיר, ור"ל דמשום שבות אחד לא הי' מעמידים דבריהם, לכן לולב ליכא אלא שבות אחד שמא יעברנו לכן יום ראשין דוחה שבת, אבל שיפר דאיכא שני שבותים שמא יתקן כלי שיר ושמא יעברנו לכן העמידו דבריהן דאינו דוחה שבת אע"ג שהוא מה"ת בגבולין ע"ב, ובציר אליעזר ד"ת הקשה הרי קי"ל מתוך ומצוה הוי צורך קצת א"כ מיתר לתקן השופר לצורך תקיעה מד"ת מצד מתוך, א"כ הדק"ל למה צריך שמא יעברנו תיפק ליה שמא יתקן כלי שיר בשבת אבל ביו"ט ר"ה שחל בחול לא שייך שמא יתקן כלי שיר דאמרי' מתוך:

בח כתב, אך קשה גם ביו"ט איכא איסור בתקיעה משום שמא יתקן כלי שיר והי' להם לחכמים לבטל ד"ת בשוא"ת, ותירץ מרא"מ דלא אמר שוא"ת שאני אלא היכא דליכא הכשר מצוה כמו דשופר של ר"ה אין מפקחין את הגל, דבעידנא דעקר שבות דבריהם לא מקיים העשה, אבל האיסר תק"ש משום יתקן כלי שיר דבעידנא דקא מעקר אסור דרבנן מקיים עשה דשופר אין אומרים בזה שוא"ת שאני, אלא שהקשה על זה מאי אולמא גזירה דרבה התם נמי נימא יבא עשה של תורה וידחה גזירה דרבה, דהתם נמי במקום הכשר מצוה הוא, ולי נראה דקושיא מעיקרא הכי מיתרצה, דפשיטא דלא יעלה על הדעת לומר דתתבטל התקיעה לפי שחכמים אסרו התקיעה ביו"ט משים שמא יתקן כלי שיר דעל תקיעה זו דר"ה לא תקנו כיון שהתורה ציותה לתקוע בזה היום, אבל העברה ד"א בר"ה דמילתי' אחריתי' היא שכבר אפשר לתקוע בלא העברה חשו חכמים שמא יעברנו ד"א בר"ה וכיון שהמצוה היא בתקיעה ולא בהעברה שפיר אמרי' העמידו דבריהם בשוא"ת עכ"ל:

פר"ח כתב, עיקר הקושי' אינה שהרי לא מצינו שב"ד יעקרו מצוה אחת לגמרי מה"ת, ושיאמרו לא יתקעו שופר לעולם, וכ"ת מטעמא דשמא יתקן כלי שיר ניגזר בר"ה שחל בשבת דלא הוי עקירה לגמרי דהא מיקיימא מצות שופר מ"מ בשאר השנים, ול"ל גזירה דרבה, ול"ק מידי דא"כ מיחזי מילי דרבנן כחוכא ואיטלולא דביו"ט לא גזרי ובשבת גזרי אם כי הטעם דשייך בשבת שייך ביו"ט, ולהכי איצטרך לטעמא דרבה דאיתא בשבת וליתא ביו"ט עכ"ל, שעה"מ פ"ב משופר הקשה עליו א"כ לב"ש דס"ל דאין מוציאין את הלולב מרה"י לר"ה דלא אמרי' מתיך וכן רע"ק ס"ל הכי פ"ק דפסחים, א"כ היכי גזרו בשבת משום שמא יעברנו הא ביו"ט נמי איכא הך גזירה, ולומר דלמאן דס"ל דלא אמרי' מתוך ה"נ דלא גזרו שמא יעברנו משום דמחזי כחוכא, דסתמא דמתני' יו"ט של ר"ה שתל בשבת במקדש הי' תוקעין אבל לא במדינה משמע דהלכה פסיקא היא אלא נראה אפי' לב"ש דוקא בשבת גזרו ולא ביו"ט כדאמרי' ביבמות קי"ב שבת דאיסר סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיסר לאו לא גזרו ומעתה הדרי הקושיא לדוכתא דאמאי לא גזרו בשבת משום גזירה שמא יתקן כלי שיר ע"ב:

בספר קיל סיפר על משניות אות תי"ד מביא בשם ת"ח מו"ה מאיר ז"ל וכן מצאתי הסברה בספר תורה אור דף שע"א, שהאריך בזה שנשאל למה לא גזרו רבנן שלא לקדש על היין בשבת שמא ילך ד"א בר"ה להביא יין קידוש, ומחדש כלל נכון דלא גזרי' על מצוה בשבת אלא במידי דביו"ט כשאינו חל בשבת מותר לעשות א"כ שמא ישכח ששבת היום, אבל מה שביו"ט ג"כ אסור לעשות לא גזרי' אם חל בשבת, כי גזירה שמא יעברנה בשבת יען אם חל ר"ה בחול מותר לטלטל ברה"ר אז חיישינן שישכח שהיום שבת אבל מה שביו"ט אסור לא חיישי' שישכח כי ע"י המצוה זוכר שאסור לעשות כי למה תוקע היום יען יו"ט הוא ממילא מיושב קושי' המזרחי ביו"ט נמי נגזר שמא יתקן כלי שיר וגם קושי' תוס' במגילה ביוכ"פ וכדומה קושי' תויו"ט במגילה האיך קוראין בשבת בס"ת] כי המצוה עצמה מעורר שהיום יום ושבת אך קשה א"כ לב"ש ביו"ט נמי אסור לעבור ד"א ברה"ר, א"כ לפי סברה זו לא שייך גזירה בשבת, א"כ למה גזרי' בשבת שלא לתקוע לב"ש דהא לא שייך גזירה משום שביו"ט לבד נמי אסור ע"ש:

ברוך טעם בסוגי' עדל"ת פרק ה' מביא שט"א הקשה כשם שגזרו בטבילת כלים יו"ט אטו שכת הי"ל לגזור תק"ש יו"ט אטו שבת, וי"ל דהא דגזרי' יו"ט אטו שבת אף דהוי גזירה לגזירה ביארו התוס' שם דיו"ט ושבת אחת הוא ולא הוי גזירה לגזירה, ומעתה פשוט לומר דסברת התוס' לא שייכא רק בגוונא דאיסר טבילת כלים דבכל שבתות השנה נאסר הטבלת כלי וכיון דיו"ט ג"כ שבת מקרי הוי יו"ט ושבת חדא גזירה, אמנם בתק"ש שמצד שמא יעברנו אין איסורו