עט סופר חלק א צ

ידו, אבל לר"א דמכשירין דותה את השבת רק זה שספק בן ז' אסור, וכי הרואים יודעים דזה ספק הוא ולא יזכרהו כי סבורים שבדין הוא מעביר וא"כ לר"א ממהל ג"כ לא מהלי' ליה ולא צריך לומר לענין מכשירין פ"ב:

בסוכה לולב וערבה ששה ושבעה, כיצד יו"ט הראשון שחל להיות בשבת לולב שבעה ושאר כל הימים ששה, אמאי טלטול בעלמא הוא ולידחי שבת, א"ר גזרה שמא וכו' אי הכי ראשון נמי ראשון דאית ליה עיקר מה"ת בגבולים לא גזרו ביה רבנן הנך דלית להו עיקר מה"ת בגבולים גזרו ביה רבנן, אי הני האידנא נמי לידחי לא ידעינן בקביעא דירחא אינהו ידעי בקבועא דירחא לידחו כיון דאנן לא דחינן אינהי נמי לא דחו, וראשון דאית ליה עיקר מה"ת בגבולין מנ"ל דתני' ולקחתם שתהא לקיחה וכו' ביום ואפי' בשבת, ראשין ואפי' בגבולין, הראשון מלמד שאינו דוחה אלא יו"ט ראשון בלבד, אמר מר ביום ואפי' בשבת פשיטא טלטול בעלמא הוא, איצטרך קרא למשרי טלטול, אמר רבא לא נצרכה אלא למכשירי לולב ואליבא דר"א דתני' לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי ר"א מ"ט אמר קרא ביום ואפי' בשבת ורבנן סברי ביום ולא בלילה:

הר"ן כתב כיון דאנן לא דחינן משום דלא קים לן בקבועא דירחא אינהו נמי לא דחו שלא לעשות ישראל אגודות אגודות ותורה כשתי תורה, וא"ת והא שופר דאיתיה בגבולין דאוריי' ואפ"ה לא דחי שבת ואפי' בזמן שבהמ"ק קיים דתנן יו"ט של ר"ה שחל בשבת במקדש הי' תוקעין אבל לא במדינה, י"ל דה"ט לפי שברוב השנים לא הי' יודעים בשבת שעת תקיעת שיפר בקבועו של חדש זה שהוא חג שהחדש מתכסה בו ורוב שנים לא היו עדים באין בשחרית דמש"ה תמיד של שחרית הוה קרב כהלכתו כלומר שאפי' באו עדים בשחרית היו אומרים שיר של חול כדרכן ברוב שנים ולפיכך אמרו שבמדינה לא היו תוקעין שאם נתיר להם לתקוע כשבאו עדים בשחרית לשנה הבא ג"כ יתקעו ואע"פ שלא באו עדים עדיין י"מרי אשתקד מי לא תקענו עכשיו נמי נתקע כשם שאנו נוהגים א תו קודש ולפיכך לא רצו להתיר אלא במקדש במקום זריזין, וכתב רמב"ן זל שלזה כיון הרב אלפסי שכתב במגלה גרסינן במס' סיכה מפני מה אין לולב דוחה שבת ביו"ט הראשון והלא מצותו מה"ת אפי' בגבולין ואוקימנא משום דלא ידעי' בקבועא דירחא ומספקא לא דחי שבת, וה"ט דשופר וה"ט דמגלה, וכתב עליו הרז"ה שזה כשגגה שלא נאמר ה"ט דשופר אלא לענין גזירה אבל לענין ספקא דקבוע דירחא אין בזה טעם לשופר ולמגלה שהרי אפי' במקים שלא הי' להם ספק בקבועא דירחא לא דחו שבת כדתנן במקדש הי' תוקעים ולא במדינה, ומגלה מעולם לא דחתה השבת בשום מקום, וממה שכתבנו נתברר מה שכתב ז"ל ה"ט דשופר וכו' מ"מ קשה מ"ש דבתר חרבן התקון ריב"ז שיהא תוקעין בכ"מ שיש בו ב"ד ולא תקנו כן בלולב, י"ל משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע ע"י כולן הילכך במקום ב"ד ליכא למיחש מה שא"כ בלולב דלכל מסיר הילכך אפי' במקום ב"ד איכא למיחש ביה משום גזירה דרבה עכ"ל, וריטב"א בסוכה כתב שמילה דוחה שבת משים דידעו שפיר בקביעא דירחא שהרי יום ח' שלו ברור משא"כ בלולב שאינו ברור מה"ת, משא"כ בהזאה אעפ"י שפסח ברור כיון שבעודו עכשיו טמא אינו מחויב בפסח עד שיזה לפי' גזרו בהזאה משום דרבה שאין אני עכשיו עוקרין ממנו מצות פסח אלא גורמין לי שלא יתחייב בו, עוד יש במילה טעם אחר כיון שמלאכת המילה עצמה מלאכה גמורה ודחו לחלל שבת האיך יגזרו בה חכמים משום דרבה היא גופה לא דחי מילה וגזירה דמלאכה ידחה לה זה א"א, אחרונים הקשו על ריטב"א מאיזמל דאין מביאין אפי' דרך קרפית דאינו רק איסור דרבנן הרי שהעמידו דבריהם אפי' במקום מצוה ודאית, וייטב לב פ' תזריע כתב לתרץ הטעם דלא גזרו במקום ודאי דאפי' אם יעבירנו לית ביה חיוב חטאת דטעה בדבר מצוה פטור, לפ"ז לא קשה מאיזמל דשם לעשות איסר דרבנן בידים שפיר העמידו דבריהם אפי' במקום ודאי ע"ב:

כ"ס סי' נ"ח מביא שח"ס מביא קושי' עולם משבת קלה דמקשה לרשב"ג ממהל היכא מהלינן ומסיק ממנ"פ וכו' ולתי' ריטב"א קשה היכא מהלינן ולא גזרי' שמא יעברנו כיון דספק מצוה היא דלמא לאו ב"ק היא, ותי' עכמ"ש תוס' נדה דגם לרשב"ג איני אלא מיעוט המצוי וכו' הא מדאוריי' ודאי מצוה איכא דאזלי' בתר רוב וליחוש למיעט ולגזור משום שמא יעברנו כולי האי לא גזרו וא"ש ופשוט אלו דבריו הקדישים ז"ל, אבל קשיא לדידי ממה שהקשה מבריית' ספק בן ח' אין מחללין את השבת נתהני' ממנ"פ, י"ל הא דאין מחללי' משים שמא יעברנו כיין דספק שקול הוא גזרו אומר שלא למוהלו משים גזירה דשמא יעברנו כמו בלילב ושיפר שדחו ספק מצוה לכ"ע וכו' עוד הקשה טל ר"ן משבת שם דמסיק על ברייתא ספק בן ז' ספק בן ת ממהל לא נצרכה אלא לר"א, והא דאין מחללין השבת היינו לענין מכשירין, ולפי הר"ן דמה"ט אין לגזור במילה