עט סופר חלק א פט

ע"ש ועי' בספר בן אורי שבת קל מביא ירושלמי הנ"ל וכתב ה"ד בכה"ג דדוחה שבת מטעם איזה דרש כגון במועדו וכדומה, אבל במילה ושופר ולולב לר"א דנפקא ליה היתר מכשירין מקרא דביום אפי' בשבת א"כ ודאי אין דוחה רק ביום ולא בלילה, ועי' שלום ירושלים ונב"י ח"ר סי' כ"ח, ומיושב קושי' ח"ס ע"ב:

ביצה דף ח"י, דכ"ע כלי בשבת לא, מ"ט א"ר גזירה שמא יטלנו וכו' א"ל אביי יש לו בור בחצירו אטו בור בר"ה ומי גזרינן ותנן ושוין שמשיקין אח המים בכלי אבן לטהרן אבל לא מטבילין ואי איתא נגזר השקה אטו הטבלה וכו', והקשה תוס' לפרוך נגזר משום שמא יעברנו ד"א בר"ה להשיקן, וי"ל בהשקת מים אינו להוט ע"ש, לכאורה צע"ג לפי ר"ן דלא גזרי' במילה יען שאחרים יזכרהו, א"כ קשה למה תנן שבת דף ל"ד ספק חשיכה אין מטבילין בשלומא ביי"ט אם הי' מותר ליטבול, וכל ישראל חייבים לטהר ברגל אפי' כלים מצוה לטהרם עי' שמ"ק, א"כ כל ישראל טרוד שפיר חשש שמא יעברנו כי מי יזכיר לו כיין כל אחד טרוד, אבל בשבת כל השנה אם יש לרדם פרטיי כלי לטבול לחה אסור לטבול כי העולם אינם טרוד ושפיר יזכרהו, הקשתי לכמה גדולי ישראל ואין פותר אותי, ויש לישב קושי' תוס' כיון שאסור לסבול כלים א"כ אין העולם טרוד ואם היחיד צריך להשקות מים לא שייך שמא יעברנו כי העולם יזכרהו לו:

ואב"מ בתשובותיו סי' יוד מביא שמ"ק כתב הא דפריך נגזר השקה אטו הטבלה, וא"ת בהשקה גופה לימא נגזר השקה שמא יעברנו ד"א ברה"ר, וי"ל דלא גזרי' גזירה אלא בדבר מצוה מתוך שהוא בהול והיינו בהטבלת כלים שמצוה עליו לטהרן אבל במים טמאין אין מצוה בטהרתן וכו', משמע מדבריו דדוקא במצוה דאוריי' בהול אבל בדרבנן אינו בהול וזכור הוא, וקשה לי דהא מגילה דרבנן הוא ואמר רבה טעמא דאינו קורא בשבת משום שמא יעבירנו. ומיושב קושי' תוס' שם למה ליה לר' יוסף במגילה טעם אחר, דר"י ס"ל דבדרבנן אינו בהול ע"ב:

חולין דף פ"ד, תניא ר' יוסי אמר כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין דמו מק"ו ומה מילה שודאי דוחה שבת אין ספיקו דוחה יו"ט כסוי שאין ודאי דוחה שבת אין דין שאין ספיקי דוחה יו"ט, א"ל תק"ש תוכיח שאין ודאי דוחה שבת וספיקו דוחה יו"ט וכו' מאי ספיקו אלימא ספק חול ספק יו"ט השתא ודאי יו"ט דחייא ספק יו"ט ספק חול מיבעיא, אלא ספק איש ספק אשה וכו' תוס' תקיעת שופר שאין, ודאי וכו', וא"ת והא טעמא דשופר בשבת משים שמא יעברנו, והא לא שייך ביו"ט, ועי' כ"ס סי' וי"ל דשייך נמי ביו"יס דאם אשה היא זה הטומטם אסור להוציא לצרכה דהא לא מיחייבא ואין להתיר מטעם הואיל והותרה הוצאה לצירך, ה"ד היכא דהוי צורך היום קצת אבל הכא ליכא צורך היום כלל, אי נמי הכי קאמר שאין ודאי דוחה שבת משום גזירה דרבנן שמא יעברנו, וספיקא דוחה יו"ט אע"ג דאיכא נמי איסורי דרבנן בתקיעה שהיא חכמה ואינה מלאכה ונדחה איסר זה מספק, ומהרש"א כתב יש לדקדק דהיכי קעביד ק"ו לאסור בספק יו"ט משום איסר תקיעה גופא הא מהיכא דקמבעי למיעבד ק"ו משבת לא אסרו משום איסר תקיעה גופה דא"כ ל"ל התם טעמא דשמא יעברנו כיון דאיכא לאסרה נמי משום איסור תקיעה גופא, ואפשר לומר משום אינך דקאמר החם נמי בלולב ומגילה דאינן דוחין שבת נקט טעמא דשמא יעברנו, ופלא עי' בר"ה שסותר לכאן, והקשה אחרונים לפי רמב"ן ור"ן גבי שופר גזרי' משום דלא בקיאין בקביעות ודלמא לאו יו"ט הוא, א"כ האיך יפרנס הסוגי' שודאי איני דוחה שבת, מה שאינו דוחה ג"כ מטעם ספק ואין כאן ודאי:

פרט שיטת ריף ור"ן. ד'. בד"ה יו"ט של ר"ה שחל בשבת במקדש הי' תוקעין ולא במדינה, מ"ט א"ר הכל חייבין בתק"ש ואין הכל בקיאין בתק"ש גזרה שמא יטלנה בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעברנו ד"א בר"ה, וה"ט דלולב וה"ט דמגלה:

הקשה הר"ן מאי שנא הני דגזרי' ומ"ש מילה דשריא בשבת ולא גזרי' שמא יעביר תינוק או אזמל ד"א בר"ה, י"ל דהני שאני לפי שהכל בקיאין בהם ולא מדכר חד אחבריה משא"כ במילה, ואע"ג דגזרי' בהזאת טמא מת שחל שביעי של בע"פ שחל בשבת כדאי' בפסחים ס"ט, התם ה"ט דנהי שאין הכל טרודין בהזאה הרי כולם טרודים בפסחיהם ולא מדכרי ליה, והקשה הצלח בפסחים א"נ אם חל חילה בע"פ שחל בשבת נא תדחה המילה שבה שמא יעביר האיזמל ד"ה בר"ה ואין מי שיזכרנו שהכל טרודים בעשיית הפסח ע"ב, וכנה"ג הקשה. בפשוט הי' יכול לתרץ דשאני מילה שהוא ודאי משא"כ בשופר עי' שעה"מ,:

וכ"ס נ"ח, הקשה משבת קל"ה ספק בן ז' ממהל וכו' לא נצרכה אלא לר"א והא דאין מחללין שבת היינו לענין מכשירין, ולפי הר"ן שאחרים יזכרהו הא תינח לדידן דאין מכשירין דוחין וכשיראו הרואים שמוציא התינוק או איזמל ימחו על