עט סופר חלק א פה

וביום שני ילך רק ללמוד נענועים וברכות ע"ב, ולמה שי' רש"י דוקא במגילה שהוא בהיל ולא בשאר מקומות ראיתי בליקוטי חבר בח"ב באמת איכא תרי גזירה חדא משום בהיל וזה שייך אפי' בדרבנן, וחדא משום אומר מותר שיסבור מצוה זו דוחה שבת וזה ל"ש בדרבנן והנה שופר ולולב שהם דאוריי' דשייך אומר מותר מודה ר"י משא"כ במגילה דל"ש כ"א בהיל נחלק ר"י ולזה במגילה דוקא כתב רש"י מתוך שהוא בהיל לרמז הטעם נחלק ר"י עכ"ל:

פנ"י במגילה כתב אפי' יודע שהוא שבת והמלאכה אסורה אפ"ה אתי למטעי ולומר דמצות שופר ולולב דוחין שבת דהא לקושטא דמילתא לר"א דמילה שופר ולולב וכל מכשיריהן דוחין שבת ע"ב ובביצה דף חי, וח"ס וכ"ס מסביר בזה סברת תוס' שמחלק בלולב הקילו שאינו אלא טלטול משא"כ בשופר דאיכא מעשה חכמה, הכוונה ע"י שרואה שהתירו לו שבות משום מצות שופר יטעה יותר אפי' לעבור ד"א בעבור מצוה, אבל בלולב משום טלטול בעלמא שמותר לו לא יטעה יותר הבן, בזה אמרתי לישב קושי' תוס' ביצה דף י"ח ד"ה שגזר השקה וא"ת נגזר שמא יעברנה וכו' רק אם יש תיקון בכ"ז מותר יוכל לטעות לעבור ד"א בר"ה, ע"כ בדלי שלא נראה כמתקן לא יטעה ומיושב קושי' תוס', ומיושב שם רש"י ומהרש"ל אשר הקשה מהרש"א, כי ע"י שהיא מתקן סובר רבה גזירה שמא יעברנה וכן רש"י פסחים דף פ"ה הזאה תוכיח, הזאה שבות הוא מתחזי כמתקן, והקשה אחרונים הא מבואר לקמן הוזאה מטעם גזירה שמא יעברנה, מיושב ג"כ ע"י שמתקן יטעה ג"כ ויעברנה, והנה תוס' שכתבה מרה"י לר"ה אית ליה היכר בע"כ אינה סובר כסברת פנ"י רק שישכח המלאכה וע"י היכר יזכור שאסור, וי"ל לשון רמב"ם בהלכו' שופר כתב שמא יוציא מרה"י לר"ה וגם שמא יעברנה בר"ה, ובהלכו' לולב ומגילה כתב רק שמא יעברוה כי בשופר שמותר לו לעבור בשבות לתקוע יוכל לטעות כסברת פנ"י שמותר לו גם להוציא מרה"י לר"ה ולא מועיל שיש לו היכר כיון שטועה שמותר לעבור בעבור לקיים המצוה ע"כ נקוט שמא יוציא מרה"י לר"ה, אבל בלולב אין לטעות כיון שרק טלטול בעלמא הוא, דק חשש שישכח המלאכה וברה"י לר"ה יש לו היכר ש"כ נקיט רק שמא יעברנו מכ"ש במגילה ודו"ק, לזה עוררני בני הבחור המופלג שמעון ני', ועי' כ"ס סי' פ"ט באופן אחר:

ה"ס בחידושיו על סוכה מביא פנ"י הנ"ל אפי' יזכור שבת יורה היתר לומר שדוחה שבת בהעברת ד"א, מתוך הדברים האלה אני אימר בודאי בתחילה כשיודע שלולב או שופר רחוק מבית הבקי כמה אמות לא יטעה לעבור ד"א להדי' אבל יתיר לעצמו איסור דרבנן לטלטל פחות פחות מד"א, ואח"כ בתוך טרדת וטלטל יותר מד"א וכו' לפ"ז פ"ק דמגלה י"ל משו"ה קאמר ר' יוסף טעם מפני שעיניהם של עניים נשואות ולא סגי ליה בטעם שמא יעברנו משום דהתם ליכא למיעטי במידי כלל ואפ"ה ס"ל לרבה שמא יעברנו ואפי' בטבילת כלים ס"ל שמא יעברנו וגם התם פליג ר' יוסף ושארי אמורים, והריף פסק התם דלא כרבה והקשה עליו הרא"ש ועי' ט"ז או"ח סי' שכ"ג ולהנ"ל ניחא עכ"ל, והנה בל"ס כוונת רבינו ח"ס ז"ל מתחילה קודם שיטול בידו יתיר עצמו רק לטלטל פחות מד"א, אבל אח"כ כשיטול בידו מתוך טרדתו יקח בידו לטלטל יותר מד"א כי אם יקח בידו ועושה עקירה רק ליטל פחות מד"א, אז איני עובר אם ילך אלף אמות כיון שלא הי' עקירה על זה כמובן, ומדייק רש"י ביצה שמא יטלנו בידו ויעברנו ד"א בר"ה, כתב רש"י ממקומו עד המקוה ופלא מה רצה בזה, ומובן בהנ"ל שיעשה עקירה ממקומו עד המקוה, אבל אם עקר ליטול פחות מד"א, גם אם הלך אח"כ עד המקוה כמה אמית פטור כיון שלא הי' כוונה ראשונה לכך אבל פלא על חתן סופר שכתב ג"כ שהוא רצה לעשות בהיתר בהולכין פחות מד"א אבל מחמת בהילות לא ימדוד כראוי וסבר בדעתו שלא עבר עדיין ד"א ובאמת כבר עבר השיעור המצומצם וזה גזירה שמא יעברנו ד"א והוא סבר שלא עבר עדיין ששוא מדד בבהילות וטעה בכ"ש עכ"ל, כיון שעקר רק על פחות מד"א גם אם יטעה אח"כ אינו עובר, וצע"ל ואולי לישב עפ"י כפ"ת שמחדש דבר חדש בדף מ"ג על קושי' תוס' על רש"י ד"ה ויעברנו, דהנה פ"ק דשבת דף ה' אמר ר"י המעביר חפץ מזויות וכו' נראה דסבר רש"י דיקא במוציא לר"ה מרה"י איתא להך דינא משום דמלאכת הוצאה מרה"י לר"ה ממשכן גמרינן לה, ובעי דלהוי הוצאה דומי' דמשכן, אבל העברה ד"א בר"ה דחייב לא ילפי' ממשכן אלא גמרא גמירי לה כדאי' בשבת צ"ו, הלכך סבר רש"י דמעביר ד"א בר"ה אע"פ ושעקירה ראשונה לא הי' להעבירן ד"א ושוב נמלך והעבירן אפ"ה חייב, והשתא דאתית להכי נ"ל לתרץ דמאי דנקט שמא יעברנו ולא הוצאה מרה"י לר"ה, משום דס"ל לאינשי דלאו מלאכה היא כיון שאין לה רמז בכתוב, משא"כ מוציא מרה"י לר"ה דכתיב בקרא זהירי בה טפי ע"ב, וערוך לנר סוכה דף מ"ג הקשה עליו משבת קנ"ג אר"א בר אהבה היתה חבילה ע"ש