עט סופר חלק א פא

פרט ב'. בספר נטע שעשועים סי' ח' הקשה ג' קושי' א' קושי' הנ"ל הא אגבהה הי' בטועה בדבר מצוה, ב' בנ"מ דפטרינן בטעה בד"מ וע"מ היינו שעם אותו האיסר שעשה קיים ג"כ מצוה כמו גבי תינוקות וגבי אימרי ציבור, אבל בגווני דהכא שעם האיסר לא קיים כלל מצוה זולתו אח"כ מה ענין המצוה לאיסור שקדם לה, ואולי אתי קצת שפיר לפי מש"כ תוס' ד"ה אמר אביי דאיירי בהולך אצל בקי ללמד וכו', ג' ר"מ ס"ל בפסחים השוחט לאימרי ציבור פטור אע"ג דקדים ושחטינהו לאימרי ציבור ברישא, לפ"ז לאביי מנ"ל לחיובא דלמא ס"ל כר"מ ע"ב, אולי י"ל שם ניתן שבת לידחת אצלו באימרי ציבור ע"כ גם שקדים ושחט פטור בטעה בד"מ וע"מ, אבל בלולב לא ניתן שבת לידחת מעולם רק טרוד ובהול ע"כ כיון שיצא לא חשוב עוד טבד"מ ועי':

בית יצחק הלכות שבת סי' נ"ב הקשה מאי מקשה היינו הך, דהו"מ דיקא מחטאת פטור כי עיקר חיוב חטאת בשבת ילפי' מע"ז תורה אחת לכן פטר בטועה בד"מ דלא הוי דומי' דע"ז משא"כ מעילה דבגופיה כתיב יה"מ דחייב אף דטעה בד"מ קמ"ל דפטור וצע"ג, ואולי באמת הי' יכול לתרץ כן, בזה י"ל קושי' אחרונים בתקע בשופר של עולה מעל הא הוי טעה בד"מ י"ל מעילה לא ילפי' מע"ז וחייב בטעה בד"מ ע"ש, עוד מביא קושי' מה פריך גמרא ביבמות דף ל"ד הא דתנא ט"ז חטאת ל"ב הוי ע"ש, לשיטת ירושלמי מובא ברמ"א סי' א' בממזר קיים פ"ו א"כ בביאה שניה הוי טעה בד"מ ועשה מצוה ופטור מקרבן ע"ש:

ירושלמי שבח פי"ט הלכה ד' אר"ש לא נחלקו ר"א ור"י וכו' אבל דברי רבי יוסי אפי' דבר שאין בעשייתן מצוה הואיל וטועה בו לשם מצוה פטור [עי' במפרש שם אפי' בעל חנם ששחט הואיל וטועה וסובר שעושה מצוה פטור] רי"א יו"ט שחל בשבת שכת והוציא הלולב לר"ה פטור מפני שהוציאו ברשות, [אע"ג כיון דאגבה נפיק ביה ותו לא קעביד מצוה כיון שיש קצת מצוה בנטילתו שיהי' הלולב בידו בכל מקום שהולך כמנהג אנשי ירושלים פטור] אף בסכין של מילה כן [מיבעיא ליה א"כ הדין בסכין של מילה שהוציא בידו לאחר שעשה מצוותו משום חבוב מצוה אם הוא פטור, וכן במצה שהוציא יותר ממצוותו או לאחר שאכל כשיעור אם הוא פטור לר' יוסי או לא, ועי' ירושלמי פ"ג סוכה רי"א יו"ט ראשון שחל בשבת וכו', חברייא אמרין דברי ר"י שמצות עשה דוחה ל"ת, אמר לון ר"י לא מן הדא אלא מן הדא דא"ר אילא כך הי' מנהג בירושלים אדם הולך לבהכנ"ס ולולב בידו נכנס לבקר לולב בידו וכו' אף בסכין של מילה אף במצה כן ע"ש במפרש, ועי' בפמג"ד סוף שלא במ"ז שמפרש לא מן הדא כי עשה דלולב אין דותה ל"ת דכרת [עי' במקנה כלל נ"ו אות י"א], והנה ח"ס יו"ד סי' רנ"א הקשה השואל לשיטת תוס' אע"ג דאין עדל"ת אבל אם עבר נדחה ל"ת ולא נשארה רק עשה האיך יפרנס הסוגי' ושכח ומל של ע"ש בשבת על עשה ליכא במזיד כרת וליכא חטאת בשגג ע"ש ושי"מ מתפלא תוס' קאי על יו"ט ולא בלא דשבת איסר כרת הוא, ולפי ירושלמי הנ"ל נראה שגם לאו דכרת נדחה, ועי' י"ד יוסף או"ח סי' של"א:

פרט ג'. פסחים דף ע"ב, למימרי' דכל היכא דאית ליה קצבה מחייב ר' יהושע והרי תינוקות דיש להן קצבה ותנן מי שהי' לי ב' תינוקות וכו' הכא במ"ע כגון שקדם ומל של שבת בע"ש וכו' תוס' הוה מצי לפלוגי בדידי' בין קדם ומל ללא קדם ע"ש, ועי' מהרש"א ומל"מ פ"ב משגגות, ומרכבת המשנה מישב:

ארשב"ל נתחלף לי שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו חייב, פרש"י אכילת קדשים מצוה, ורמב"ם נקוט בפסח, י"ל רבותא כי בקדשים אינה חיוב עליו דוקא רק כל כהנים אוכלים, ולפי תוס' בסוכה הי' הו"מ שאין זה טעה בדבר מצוה, ע"כ נקוט רמב"ם שנתחלף בפסח שמצוה עליו בכ"ז חייב יען שלא עשה מצוה, ועי' יבמות דף מ' בתוס' כהן אחר אוכלת ודו"ק. אלא כר"י דתרומה דתנן הי' אוכל בתרומה וכו' דילמא כדרב ביבי בר אביי בתרומה בע"פ דזמנה בהול א"נ שאני תרומה דאקרי עבודה וכו', ועי' משנה פ"ח דתרומה, האשה שהי' אוכלת בתרומה ואמרו לה מת בעלך, וכן העבד וכו' וכן כהן שאוכל ונודע שבן גרושה ר"א מחייב ור"י פוטר כתב הרע"ב בגמרא מוקי בע"פ שזמנו בהיל ששעה דחוקה לבער החמץ של תרומה, והקשה בתוס' דרע"ק, לסתם מתני' דשבת סבר ר"י דמל של אחר שבת בשבת דחייב כיון דלא עשה מצוה, הרי אף דזמנו בהול מחייב היכי דלא עשה מצוה, עוד קשה לי אדפריך מסיפא מכהן שאכל לפרוך מרישא מת בעלך מת רבך, וביותר קשה דמתרץ תרומה דאקרי עבודה זה שייך בבן גרושה ואכתי קשה מת בעלך ורבך