עט סופר חלק א פ

מחדש דאפי' למ"ד מצות צריך כוונה ה"מ בדבר שכל המין ראוי למצותו כגון מצה ושופר ולולב דאין חתיכות מצה זו ושופר ולולב אלו מיוחדין למצוותו דאפשר למצוה זו לקיים ע"י דברים אחרים של מינן כמו באלי ואין אלו סתמן עומדין למצוותן אבל בדבר פרטיי המיוחד למצותו וא"א לקיימו אלא בגופו כגון אכילת פסח דמצות אכילתן מיוחד בגופן דמי לשחיטת קדשין דסתמן לשמן עומדין הואיל מצותן מיוחד בגופן ע"ש, א"כ נ"ל כאן שהוציא לר"ה רק אם יוצא בזה הלולב אז פטור כי תועה בדבר מצוה, ע"כ בודאי עומד כעת לכך וסתמן לשמה לכ"ע לא צריך כוונה:

רמב"ם בפי' משניות כתב בתנאי שיוציאו אותו הפוך או שיוציאנו בכלי שהרי לא יצא ידי חובתו אבל אם נטלו בידו והוציאו שוגג חייב חטאת כי העקר אצלנו מדאגבהי נפק ביה וכיון שיצא ידי חובתו לא נאמר להוציאו ברשות והלכה כר"י, ותיו"ט הקשה שרמבם פסק מצות צריכה כוונה וסוגי' דהכא ס"ל מצות א"צ כוונה כמ"ש תוס', אבל בפ"ב משגגות כתב למשנתינו המוציא וכו' ולא התנה באופני הוצאה ש"מ למאי דקיי"ל מצות צריכות כוונה לתנהו להני שינויי ע"ב, וכתב כפ"ח עפ"מ שכתב רמב"ם בשני תינוקות ומל שניהם בשבת פטור מחטאת משמע מדבריו אפי' מל של שבת תחילה ואח"כ מל לאחר שבת כיון שהי' טרוד באותו תינוק דשבת פטור ליה אח"כ תינוק דלאחר שבת אע"ג דהם שני גופים, א"כ כ"ש בלולב דהוא גוף אחד דטרוד במצותו דאע"ג דהגביהו ויצא בו כיון דהוא חישב דלא יצא והלך בקי ללמוד ראוי לפטרו, איברא דבהא דמשמע דאפי' מל בשבת תינוק דשבת תחלה ואח"כ מל דלאחר שבת פטור, ק"ל על דבריו מסוגי' פסחים דף ע"ב גבי אמורי ציבור דמחייב השוחט לשם אמורי ציבור משום דאמורי צבור כבר נשחטו יע"ש:

בספר איגרא רמא האריך בסוגי' וקצת אעתק, הנה בכפ"ת הקשה לפי סברת רמב"ם דאפי' אם כבר מל של שבת מ"מ פטור הואיל דמקודם שעשה המצוה הי' טרוד וא"כ לפטור אפי' אם כבר יצא בלולב אך באמת שיטת רמב"ם דבעינן דוקא עשה מצוה לא קשה משום דהא עכ"פ אם כבר יצא לא עשה השתא מצוה, ורמב"ם כתב רק אם השני הי' של ע"ש ואם השני הי' של אחר שבת על זה לא קאי דכבר מל של שבת יע"ש בכ"מ, אך יש להקשות מאי פריך הש"ס וכי מפי אגבהה נפיק דהא בכתובות אמרי' עקירא צורך הנחה ופירש הרא"ה דכיון דהחיוב אתא על עקירה ג"כ דאי לאו דהי' עקירה לא הי' חייב, נמצא דגם עקירה גורם החיוב וא"כ גם בכאן עכ"פ על עקירה פטור משום דבשעת עבירה הי' חשב לעשות מצוה, אך באמת לא קשה דהאיך שייך דהוי קודם שעשה מצוה טריד בדבר מצוה דהא מעולם לא חשוב טעה בדבר מצוה דהוי בשום פעם משום דהא מעולם לא משכחת לעשות הוצאה בדבר מצוה משום דמיד שהגביה יצא והוי נעשה מצוה ולא משכחת מקודם דהוה טעה בדבר מצוה אך לבתר דתירץ דאם הפכוהו או בכלי וא"כ כיון דמשכחת קודם שיצא דהוי טרוד דמשכחת פעם אחד אם אפכוהו וא"כ אפי' לא הי' בכלי ולא הפכיה לא חייב ופטור ומתורץ שפיר הרמב"ם, והנה טעם של רמב"ם י"ל משום דהוה כמו דאיתא במס' ביצה הואיל וקודם טיבול שרי וא"כ לאחר טיבול נמי וא"כ הואיל דפטור מקודם דעשה מצוה פטור לאח"כ נמי:

רמב"ם פ"ב משגגות כתב המוציא הלולב ביו"ט שחל להיות בשבת כדי לצאת בו והעבירו ד' אמות ברה"ר בשוגג פטור שהרי ברשות הוציא, והקשו אחרונים למה כתב ד' אמות כיון שהוציא לרה"ר אע"פ שלא העבירו ד"א נמי חייב, ונראה לישב קושי' הנ"ל מאי פריך גמרא כיון שהגביה נפיק, כיון שעל עקירה פטור כי טעה בדבר מצוה עי' נטע שעשועים סי' ח', לחומר הקושיא נראה עפ"י כפ"ת דף מ"ג שהקשה תוס' על רש"י מר"י דאמר המעביר חפץ וכו', וכתב שרש"י סבר דדוקא במוציא לר"ה איתא להך דינא משום דמלאכת הוצאה מה"י לר"ה ממשכן גמרינן לה ובעין דלהוי ההוצאה דומיא דמשכן אל העברה ד"א בר"ה דחייב לא ילפינן ממשכן אלא גמרא גמירי לה כדאיתא שבת דף צ"ו הלכך סבר רש"י דמעביר ד"א ברה"ר אע"פ שעקירה ראשונה לא הי' להעבירן ד"א ונמלך והעבירן אפ"ה חייב ע"ש, א"כ גם אם לא חייב על עקירה מצד שטעה בדבר מצוה בכ"ז במעביר ד"א ברה"ר חייב כי אין צריך עקירה שיהי' חייב תיכף כמו בנמלך שהי' בייג עקירה בהיתר ע"כ מדייק רמב"ם שמעביר ד"א ברה"ר ויש רבותא בכ"ז שפטור כיון שטעה וטרוד בדבר מצוה, ואולי י"ל קושי' רש"י למה נקוט רבה חשש שמא יעברנו ד"א ברה"ר ולא הוצאה מרה"י לר"ה, כי תוס' חדשים פ"ד מסוכה הקשה על גזירה שמא יעברנו, הוה טעה בדבר מצוה ויהי' פטור ע"ש, אבל הגזירה שמא לא יהפך ויהי' יוציא מדאגביה ויהי' חייב, אבל קשה כיון שעקירה הי' בטעות א"כ עדיין פטור כקושי' אחרונים ע"כ גזר שמא יעברנו ד"א ברה"ר, ואז יהי' חייב גם שעקירה הי' בטעות דבר מצוה ודו"ק וכתבתי לחדודה