עט סופר חלק א עט

הגירושין כשר בלא עדים, לכן נראה דבגט פסול בלא עדים כמש"כ התומים ס"ח דאפי' בממון אם כתב שטר שדי מכורה לך ואין שם עדים לא קני כי אין זה שטר ע"ש באריכות, והנה בחליצה מקשה שפיר רשב"א דליהני אפי' בלא עדים הטעם בעל שאמר גרשתי דהוי בידו וכיון דמהני לענין נאמנות מהני ג"כ לענין קיום הדבר, ומתרץ שפיר דקי"ל בגירושין בעל שאמר גרשתי דחיישינן לה, ובזה א"ש ג"כ הא דבחליצה בינו לבינה היא חליצה פסולה ופוסלת וגבי גירושין וקדושין בינו לבינה לאו כלום הוא מטעם הנ"ל ע"ש:

הנה הראה לי הרבני המופלג בבקיאות מו"ה איצק ווייס ני' קושי' שהביאו אחרונים כבר כתובה בתשובת רשב"א ח"ד סי' שכ"ח ואעתק לזכות רבים, וכ"ל מה זו קו' אם אינו קונה אותה בביאה שלא בעדים ואכתי שומרת יבם גמורה היא, א"כ אכתי ניקשי ליה שומרת יבם בת מישתי' היא והא בעי' תחת אשה וליכא ובעינן שקדמה שכיבת הבעל וליכא דאכתי לאו בעל הוא שהרי לא קנאה, ומיהו לא כן אני מדמה שתהא יבמה צריכה עדים אלא אפי' בא עליה בינו לבינה קנאה דזו אשה היא שהקנה לו מן השמים וכדמוכח נמי במתני' דיבמה שאמרה לא נבעלתי וממאי דאתמר עלה בגמרא עכ"ל:

ח"ס ח"מ סי' ר"א כתב אם בא עליה שלא בעדים באופן שלא נקנה לו באותה ביאה פוגע באשת אח שלא במקום מצוה וחייב כרת ועי' ב"ש קס"ו סק"ה וא"כ למה לי קרא דשומרת יבם אינו שותת תיפק ליה דאין מנוקה מעון וכן הקשה ראב"ד על רמב"ם פ"ב מסוטה, ולא דמי לביאת מעוברת שכתב תוס' יבמות ל"ה דלא מחייב קרבן דהתם עכ"פ קנאה שלא תצא בחליצה כמש"כ רשב"א שם, ואין להקשות לסוברים בן ט' קונה מה"ת לוקמא בבן ט' בלא עדים וה"ל מנוקה מעון דלאו בר עונשין הוא, ז"א כמ"ש מג"א שמ"ג דיש לו עונש קצת, וצ"ע על שלט"ג דפשיטא ליה שצריך עדים בקידושין פריך דמאי לא מהני ששניהם מודים ומשני משום דמחייב לאחרינא פרש"י לאסרה בקרובים וא"כ שומרת בלא"ה לכ"ע אסירי ולא מחייב בבעילתו, א"כ אם שניהם מודים וליכא אחים רק הוא למה לי עדים עי' טוש"ע ססי' קנ"ט ע"ש, ועי' ושו"ו קס"ו היטיב ודו"ק:

מה שהקשה הנתיבות מסנהדרין דף ל' שנאמן ע"א שראה שאביהם הטמין מעות גם שחייב לאחרינא נאמן בממון וכו', אולי יש לחלק כמש"כ הג"מ אפי' בדבר שבערוה אם לפי עדותו לא הי' דבר שבערוה נאמן, א"כ גם כאן לפי עדותו לא הי' יורשים המעות של אביהם ולא בא לחייב אותו ודו"ק, והר"ן בסנהדרין הקשה מע"ש איסור הוא וע"א נאמן באיסורין אפי' אינו בידו, ותי' רמב"ן שמוציא ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה וע"א לא מהימן אלא באיסר גרידא ואפי' יש נפקותא בו לענין איסור אפ"ה אינו נאמן כל שיש בו משום הוצאות מרשות לרשות ע"ש, וש"ש ש"ו פ"ד כתב אבל להיפך להעיד מרשות גבוה לרשות הדיוט איסור הוא וע"א נאמן, ומביא ראיה מתוס' מעילה כ"א שהקשה סלע בכיס יהי' בטיל ברוב, והא ממון לא בטיל אלא ע"כ בנכסי גבוה לעולם אין דנין בו תורת ממון רק תורת איסור שבו ע"ש:

כלל. טעה בדבר מצוה. פרט א'. ז'. סוכה דף מ"ב, ר"י אומר יו"ט הראשון של חג שחל בשבת ושכח והוציא את הלולב לר"ה פטור מפני שהוציאו ברשות, אמר אביי לא שנו אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב, הא מדאגביה נפק ביה, אמר אביי כשהפכו, רבא אמר אפי' תימא שלא הפכו, הב"ע כגון שהוציאו בכלי, אר"ה אומר הי' ר' יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים וכסבור חטאת עוף הוא ואכלה פטור, מקמ"ל דטעה בדבר מצוה פטור היינו הך מהו דתימא התם הוא דטעה בדבר מצוה פטור היינו דעבד מצוה אבל הכא דטעה בדבר מצוה ולא עבד מצוה איתא לא קמ"ל:

תוס' אית ספרים דגרסי מהו דתימא ה"מ מצוה דרמי עליה אבל מצוה דלא רמו עליה לא, כלומר לולב דלא סגי לי' דלא שקיל דאי אפשר ע"י אחרים אבל חטאת אפשר שיאכלנה אחר:

תוס' אמר אביי כשהפכו, מדאיצטרך לשנויי הכי משמע דס"ל דמצות אינן צריכות כוונה ותימא בר"ה כ"ח דאמר רבא מצות אינן צריכות כוונה קא מותיב ליה אביי טובא, ושמא אביי קיבלה מיניה, וכתב ח"ס בחידושיו הו"מ לשווי' בשפירש (שמכיוון) שלא לצאת אלא זהו בכלל תי' ש"ס וריטב"א כתב י"ח בשהפכו שנטל בשמאל ותמה שזה אינו מעכב מדאוריי', ולהנ"ל לק"מ עכ"פ מראה לנו שכוונתו שלא לצאת י"ח:

ליישב קושי' תוס' נראה עפ"י ט"א בר"ה דף כ"ט