עט סופר חלק א עד

הוא את העדים אבל אם ראהו אותו ואינן נראין לו אינה צריכה גט לפי שאדם יודע שהמקדש שלא בפני עדים אע"פ ששניהם מודים אינה מקודשת הילכך כשבעל זה לא לשם קידושין בעל אלא לשם זנות בעלמא עי' שו"מ ח"ד סי' קנ"ח שמאריך על ר"ן הנ"ל שמדמה לדיני נפשות שמבואר בקידושין דבר דבר מממון שמחייב לאחרינא ועדות מיוחדת מחייב בממון, ועי' נטע שעשועי' פי' ס"ח:

רשב"א קידושין דף מ"ג, קדש אשה בפני שנים ולא אמר להם אתם עדי ה"נ דלא הוי קדושיה קדושין, ודוקא בשקדשה בפני עדים שהם אצלם והיא מרגשת בהן אבל הכמין לה עדים אחורי גדר לא דדלמא אי ארגישה בהון לא מקבלנא קידושין אלא השתא דסברא דליכא סהדי קבלתן משום דמידע ידעה דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין ורצתה לשחק בו, וכ"כ הריטב"א ע"ש, וכן פסק המחבר בסי' מ"ב אם עדים רואים ואינם נראים לו או לה אינה צריכה גט, וכתב הרמ"א ודוקא שאומרה שכיוונה לשחוק בעלמא אבל אם מכחשת שקבלה כלום והעדים מעידים שקבלה שוב אינה נאמנת לומר לשחוק כוונתו והוי קידושין, וכתב הב"ש בח"מ השיג על דין זה ופסק אפי' אם הם מוכחשים מעדים מ"מ כיון שלא ראו העדים לא הוו קידושין וכתב הטעם כי אנן סהדי דלא קבלה לשם קידושין, ומרי"ט כתב אפי' הי' כוונתם לשם קידושין לא מהני, ואם הי' הקידושין לפני עדים פסולים והם לא ידעו דעדים הם פסולים ועדים אחרים כשירים ראו ג"כ מרחוק הקדושין והם לא ראו את העדים אלו, י"ל דתלי' בשני טעמים הללו לטעם שכתב הח"מ הוי קידושין כי כוונתם הי' לשם קידושין כיון דלא הי' יודעים דהם פסולים אבל לטעם מרי"ט אף בכה"ג לא הוי קידושין, ועי' באב"מ:

רמ"א בסי' י"א כתב ב' עידי כיעור מצטרפין אע"ג דראו זה אחר זה וכיעור דחזה האי לא חזא האי, ע"א בדבר מכוער לאו כלום הוא, וכתב ב"ש מצטרפים, אע"ג בקדושין וביחוד אין מצטרפין שאני קידושין כיון דראו דליכא עדים אלא ע"א לא היו מתכוונים לשם קידושין ועי' סי' קל"ג מביא הב"ש כתב הב"ח אם מסרו בפני אחד וחזר ומסר בפני אחד אם הגט פסול צ"ע, ומביא ט"ז שכתב לפוסקים שמקדש בע"א הוי קידושין, י"ל גט בפני ע"א הוי גט ע"ש, ומנ"ח סי' תקצ"ט ביבום אחד רואה יחוד בבוקר ואחד בערב מהני שהם אינם צריכין לראות את העדים ע"ש עי' רמ"א קל"ד, ורמ"א קמ"א סעיף ס':

ב"ש סי' ל"ג כתב על מחבר שפסק א"ל בפני שני עדים ה"א מקודשת לי בביאה זו ונתייחד עמה בפניהם ה"ז מקודשת וכו' וכתב ב"ש ה"ה לפני ע"א אם אין מכחישים אותן למאן דחייש לקידושין לפני ע"א ח"ס ק"א כתב תוספתא דמייתי ליה ריף ראו שנים שנתיחדה עמו צריכה גט, אחד אינה צריכה גט, וקשה לי אמאי לא פשיט בקידושין המקדש בע"א דאין חוששין לקידושין מהך תוספתא, ותו קשה לר"פ דס"ל חוששין לקידושין, וניחא לי דהתם הייני כיון דהיה רק עידי יחוד בעלמא לא חיישינן לע"א נהי ב' עדים אמרי' הן הן עידי יחוד וכו' בע"א לא אמרי' כן אבל לעולם בע"א המעיד בקידושין ממש אפשר חוששים לקידושין עכ"ל, לדעתי הקלושה לחלק בענינים עפ"י ח"ס סי' פ"ב שכתב כ"ע לא פליגי דבעי' דבר דבר ממון אך הש"ס מסופק במי שקידש בפני ע"א ומודים לו שקדשו בפניו ושהי' כוונתם לקידושין ממש וא"כ הרי הימנוהו עליו כבי תרי שהרי אין קידושין פחות משנים והם קידשו בפניו הרי הימנוהו כבי תרי דבממון נמי המאמין עליו ע"א הרי הוא חשוב כתרי והא מספקא לש"ס שניהם מודים מאי ע"ש א"כ לא קשה מתוספתא כי שם לא האמינוהו רק במקרה שלן שם וראה הייחוד, ושפיר כתב ב"ש כי קאי שאמר לע"א שמייחד עמה לקידושין, ועי' נב"י ח"ב סי' ע"ה:

בספר מודעא ואונס מביא קושי' מגאון מר"ם בדברי ז"ל, לתוס' בסנהדרין דלא אמרי' פ"ד מרצין לאונס בפלוני רבעני לרצוני רק שלא רבע אותו אלא לאיש אחר א"כ עד השני מעיד שרבע לו הא היי עדות מיוחדת שע"א מעיד שרבע לאיש אחר וע"א מעיד שרבע לו, וגאון המחבר ז"ל משיב לפי מרדכי פ' חזקת הבתים בסוגי' דנסכא סי' תקכ"ח, דבאיכא ע"א שמעיד כמוהו אדם משים עצמו רשע, ואפי' לרבא שאמר גבי רבעני לרצוני א"א משים עצמו רשע, הכא דאיכא ע"א פסול לנפשי' וכן הדין התם ברביעה אם הי' ע"א עמו פסול עכ"ל, ופלא שרבא אמר הוא ואחר מצטרפים עמו ע"כ צ"ל דכוונתו שעד השני יודע שרבע לאיש אחד אבל אינו מכיר אם רבע לזה העד השני שלא ראה את הנרבע פנים אל פנים כ"א בריחוק מקום א"כ אינו מעיד שזה הוא הנרבע ברצון ושפיר שייך אאמע"ר כיון דליכא עד שמעיד שהיא הי' הנרבע ברצון, וז"כ המרדכי אם הי' ע"א עמו ר"ל עמו ממש שהי' יודע שהוא הנרבע ברצון הי' פסול, לפ"ז אין כל אחד מעיד על אדם אחר ולא הוי עדות מיוחדת עכ"ל: