עט סופר חלק א סז

בסהדי משום דכתיב ע"פ שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר אלא דאתא כי הוא זה וגלי לן דיקום דבר במקום דאיכא חובה לאחריני כתיב והלכך עדיות דכתיב בהו דבר ע"כ לצד ממון שיש בו חובה הוקשו ולא לצד ממון שאין בו חובה ולומר דלא מקיימא להו מלתא אלא במקיימי דבר ומשום דאית בהו כעין חוב לאחריני אקשינהו לצד ממון דאית ביה חובה, ולא שתהא חובתו של זה כזה, דזה חב ממש וזה אינו חב ממש כדאמרן ותדע לך דאלו חב לאחרים ממש אע"ג דאמר כזה וכזה הי' ובפני עדים הי' והלכו להם למ"ה אינו נאמן, ואלו הכא אי אמרה נתקדשתי בפני שנים והלכו להם לת"ה או שמתו נאמנת דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי סהדי וכיון דאמרה דהכי הוה נאמנת דהא לא מחייבי ממש לאחרינא ומיהו עיקר מלתא לא מקיימא אלא במקיימי דיבר והודאתה כחו שאינה אע"פ שהיא נאמנת שנתקדשה לו כנ"ל עכ"ל, וריטב"א כתב דמחייב לאחרים פי' לחייב הבא עליה חייב מיתה הילכך לא מהימנא:

פנ"י כתב תמיה לי טובא דלקושטא דמילתא הך דדבר שבערוה עיקר מילתא לא כתיב לענין קידושין אלא לענין עדות דבר כדכתיב כי מצא בה ערות דבר לענין דלא מחייב לגרשה אלא בעדות ברורה שזינתה והתם ע"כ לא איירא קרא אלא כשהיא מכחיש משא"כ אם שניהם מודים ודאי חייב לגרשה, א"כ תו לא מצינן למידרש הך ב"ש כלל לענין שניהם מודין כיון דפשטא דקרא לא מצינן לאוקמי בכה"ג, א"כ אכתי בקידושין נמי מנ"ל לאוקמי הך ג"ש גופא לענין שניהם מודין דלא תהני לגבי דנפשייהו מיהת וכו' אלא דהא לא מהני בקידושין אף בשניהם מודין ממילא אתיא לן מסברא דכיון דעיקר ענין קידושין היינו לאסרה אכולו עלמא בהקדש דליקו עלה באיסר וחזקת אשת איש והכא כיון דלענין לחייב לאחרינא לא מהני הנך קידושין לפי שאינן יודעין כלל מקידושין והיא בחזקת פנויה לגבי אחרינא מג"ש דדבר דבר כדפרישית דכל לאפוקי מחזקת קמייתא בעינן שני עדים דוקא דומי' דממון, ממילא דלא הוה קידושין כלל אף לגבי דנפשייהו שאין קידושין לחצאין ע"ב, ועי' בכתובות סי' ל"ו שמאריך וקצה"ח סי' רמ"א ע"ש:

בתשובת בית יוסף סי' יו"ד ראיתי איזה דברים חדשים ואעתק בקיצרר הקשה דאי ילפינן דבר מממון היאך ס"ד למימר דחוששין והלא כלל גדול הוא שאין דבר שבערוה פחות משנים וכו', דליכא למימר דכי אין דבר שבערוה פחות משנים היינו דוקא להתיר אבל לאסור לא אמרי' דבפ"ק כתובות אר"א אין האשה נאסרה על בעלה פחות משנים משום דהוי דבר שבערוה ונראה דמדאוריי' ודאי אין חוששין משום דהוי דבר שבערוה אבל מדרבנן בעו אי חוששין כיון דשניהם מודים ולישנא דחוששין הכי משמע אלא קאמר מקודשת ש"מ דמדאוריי' לא מספקא להו כלל דאינם קידושין אלא מדרבנן וכו' ועוד נראה דאפי' מדאוריי' ובהא פליגי דמר סבר לא שייך הכא למילף דבר דבר מממון דס"ד דלא קרוי דבר שבערוה אלא דבר שהוא עכשיו ערוה והוא גם כן קודם לכן ערוה ל"ש לאיסור ל"ש להתיר, אבל דבר שאינו עכשיו ערוה ונתרצה לעשותו ערוה כגון הכא שהיא פנויה ובע"א נחוש לקידושין לא מקרי דבר שבערוה ולכך לא שייך הכא למילף דבר דבר ממון, ומ"ס דבקידושין איתעבידא ערוה דבר שבערוה מקרי וכו' ואח"כ מחדש דמאי דאמרי' המקדש בע"א אין חוששין לקידושין היינו בדליכא אלא ע"א לבד אבל אם יש שני עדים שראו הקידושין אע"פ שלא ראתה היא אלא האחד ה"ז מקודשת לדברי הכל עכ"ל, ולא זכיתי להבין כיון שלא ידעה שיש עוד עד תוכל לאמור משחק אני כיון שידעה המקדש בע"א אין חוששין לקידושין וצ"ע:

המחבר סי' כ"ז כתב א"ל הרי את אשתו זקוקתי וכו' מקודשת אם הבינה דבריו, וכתב אב"מ משמע דאפי' אין העדים יודעין אם הבינה, כל שהיא אומרת שהבינה הוי קידושי ודאי, וקשה דהא הוי כמקדש בלא עדים, ואפשר כיון דעיקר קידושין מצד המקדש כמ"ש הר"ן בנדרים שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמר כי חלקת וכו' א"כ עיקר דבר שבערוה מצד הבעל הוא ולכן לא בעינן עדים אלא לגוף הקידושין ששמעו מן המקדש אבל רצון האשה לא בעי עדים וסגי בהודאתה עי' שו"מ ח"ד סי' ל"ז, ומר"י צאהלן סי' רמ"ז הקשה על ב"י קמ"ח שכתב שגם היא צריכה לראות העדים, מה לנו ולכוונתה כיון שהוא רואה ובעל לשם קידושין, ר"ן ורשב"א לא כתבו אלא שהוא צריך שיראה את העדים אבל היא לא הוזכר כלל, הובא באמרי בינה גב"ח סי' כ"ט:

גיטין דף ב' ע"א נאמן באיסורין, תו וא"ת מנ"ל דע"א נאמן, וי"ל דילפינן מנדה, וא"ת א"כ אפי' אתחזק איסורא, וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא אתחזק איסורא וגם בידה לטבול, ורמב"ן כתב וי"מ משום דכתיב וספרה לה, וק"ל התם אתחזק איסורא שאפי' פירסה נדה עמו במטה סופרת לה וכו' אלא שאני התם שמתוך שנאמנת