עט סופר חלק א סו

כמבטל האיסר בידים, ובבגד אם ילבש צריך להתחיל בספק שמא אין כאן עוד איסר ע"י שנחתך ובזה עדיין לא הותר רק אם יאמר ספק שני שאין זה המלבוש שנתערב וספק זה לא הוה עושה, ולישב קושי' מורי כ"ס ז"ל למה לא די אם יחתך רק מבגד אחד, נראה לישב ואקדים מש"כ השיך ק"י ס"ד בנמצא ביצה אחת ואינו ידוע אם היא מטריפה או מכשרה שאין יכול לאמור ספק שמא נגמרה קודם לכן ואת"ל נגמרה אח"כ שמא אינו מן הטריפה אלא מכשירה, הרי כבר אמרת שמא נגמרה אח"כ א"כ הודית שבא מטרפה ואיך תחזור ותאמר לא הימנה ע"ש א"כ בשלומה אם נחתך מכל בגדים יש ס"ס על כל בגד דילמא אין כאן עוד שום איסר בתערובות ואתח"ל עוד יש איסר בתערובות דילמא בגד זה לא הי' בו האיסור, וכן להיפך כמובן, אבל אם יחתך רק מבגד אחד, בע"כ צריך להתחיל על בגד שלא נחתך, דילמא אין כאן איסר בתערובות, ואת"ל יש כאן איסר בתערובות דילמא אין זה הבגד, אבל להיפך להתחיל דילמא אין זה הבגד, ואת"ל הוא הבגד א"כ אסור כיון שלא נחתך ממנו, אבל יוכל להשיב עפ"י סברת מנחם עזרי' אשר מובא בש"ך ס"ק אות ט"ו כי צריך להתחיל אם יש כאן איסור כמו ספק אם על כמובן, אבל מה נעשה עם הבגד שנחתך, אם יתחיל ספק אולי נחתך ממנו האיסר, את"ל שלא נחתך ממנו האיסר דלמא אין זה הבגד האסור, הלא כבר אמרת שהי' בו האיסר כמו בביצה שכתב הש"ך ודו"ק היטיב:

שעה"ת ח"ג כלל ח' פרט ד' כתב נראה לר"מ דחייש למועט דלא מהני ס"ס להקל באיסר, לרשב"א שכתב ס"ס הוי כמו רוב, ור"מ חייש למיעט, ולפנ"י שכתב לשיטת רמב"ם ס"ד לקולא רק מדרבנן לחומרא. וספק שני הוי ספיקא דרבנן לקולא, לר"מ דסובר בכריתות דף חי דלא בעינן איקבע איסורא ואפי' בחתיכה אחת חייב א"ת בע"כ סובר ס"ד לחומרא ועי' שב יעקב סי' ת"ח, אולם אפשר לומר דמודה ר"ת דמהני ס"ס דהוי כמו רובא דאיתא קמן דספיקות הם קמן וברובא דאי' קמן מודה ר"מ דלא חייש למיעט כמ"ש תוס' יבמות דף קי"ט ועי' בקונטרס הספיקות כלל ו' סק"ז שכתב דס"ס הוי כמו רובא דאיתא קמן:

כלל המקדש בעד אחד. פרט א'. ו'. קידושין דף ס"ה, א"ר יודא המקדש בע"א אין חוששין לקידושין בעי מיניה שניהם מודים מהו אין ולאו ורפיא בידיה וכו', מאי הוה עלה, רב כהנא אמר אין חוששין לקידושין, ר"פ אמר חוששין לקידושין, א"ל רב אשי לרב כהנא מאי דעתך דילפת דבר דבר ממון, אי מה להלן הודאת בעל דבר כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, א"ל התם לא קא חייב לאחריני, הכא קא חייב לאחריני, מר זוטרא ורב אדא סבא פליג ניכסייהו בהדי הדדי אתי לקמיה דרב אשי אמרו ליה ע"פ שנים עדים אמר רחמנא דאי בעי למיהדר לא מצי הדרי בהו ואנן לא הדרי, או דילמא לא מקיימא מילתא אלא בסהדי, אמר להו לא איברו סהדי אלא לשקרי [פרש"י הודאת בע"ד כמאה עדים, דכתיב אשר יאמר כי הוא זה, הרי שסמך על מקצת הודאתו, לא קמחייב אחרינא, פרש"י אינו חב לאחרים בהודאתו זו שאין נפסד אלא הוא, הכא קמחייב לאחרינא שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרין בה]:

תוס' לא איברו סהדי אלא לשקרי, מכאן אמר ר"ת דאין צריך עדים לעשות קנין וכו', ועי' במקנה כלל ב', פרט ב' אם קנין אודיתא צריך עדים:

רשב"א כתב פרש"י חייב לאחרינא שקרובותיה נאסרות קשיא לי אי הכי גר וגיורת ומי שאין לו קרובים דלא מחייבי לאחרינא נימא הודאת בע"ד כמאה עדים וכו' ומסתברא דה"פ מיחייבא לאחרינא דנאסרה אכולי עלמא בהודאתה זו, מיהו אכתי קשיא מאי מחייבת איכא דמא אית להו עליה ומאי שייכי בה דנימא שהיא חובה להן בהודאתה אטו מי שהודה שמכר שדהו לחברו אינו נאמן ומי קרינן ליה מחייב לאחריני ואפי' לר"נ דאמר המגביה מציאה לחברו לא קני חברו ויהיב טעמא משום דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים שאני התם דהוי כהפקר וזכות הכל עליה ונמצא זה כמחייב לאחרים שהיו יכולין לזכות בה בלא רשות אבל כאן שאין לאדם זכות עליה ואין אדם זוכה בה אלא מדעתה מאי חב לאחרים איכא, ועוד אפי' במקום שחב לאחרים כל כיוצא בזה שהיא יכולה לחוב עכשו להן בפנינו בעל כרתן נאמנות היא במה שהיא מחייבת בהודאתה משום מגו, כדמשמע פ"ק דמציעא דאמרי' התם תצא שובר אמר רבה ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחל כלומר וכיון דאפשר למחול לבעל נאמנת במגו וה"נ לא שנא, וי"ל דגבי ממון דאי לאו דכתב רחמנא אשר יאומר כי הוא זה דמיניה גמרינן הודאת בע"ד, הו"א דלעולם לא תיהייתא מלתא אלא