עט סופר חלק א ס

על איסר דרבנן הוא עובר לאו דאוריי' דלא תסור אבל אין זה איסר חפן, ע"כ בספק כל זמן שהחפץ מונח הוי רק איסר דרבנן וס"ד לקולא ומותר לאכול ואין כאן לאו לא תסור דהא חתיכה נעשה היתר מכח ספק עצמו ע"ש ודו"ק כי' נפלא מאוד, ובזה מיושב הרבה מה שהאריך אב"מ בתשובה סי' י"ד שאין התפסה באיסר דרבנן:

קידושין דף ה', נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוא וחיישינן מדרבנן, וכתב הר"ן דכיון דספיקא הוא הו"ל ספיקא דאוריי' והיכא קאמר דחיישינן מדרבנן וכו' לפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין אי צריכה גט מדאוריי' או לא דאפשר מדאוריי' שרי משום דאיכא למימר העמד אשה על חזקתה דמ"ש מכל תיקו דממונא דאמרי' העמד ממון על חזקתו אבל רב אלפס כתב לקמן בבעיא דרב מארי בכלב הרץ אחריה דסלקא בתיקא דה"ל ספיקא דאוריי' לחומרא וצריך עיון:

ומרי"ט על ריף כתב נ"ל דכי אמרי' העמד דבר על חזקתו היינו אחזקה דגופא דלא אתרע עד השתא אבל חזקה אפנויה הא אתרעי לה שהרי פשטה ידה וקבל קידושין אלא שאנו מסופקים במעשה הקידושין ומאותה שעה שפשטה ידה יצתה מכלל פנויה שהיתה מקודם לכן ושוב אין להעמיד על חזקתה שתהא מותרת מה"ת כמש"כ תוס' בזרק לה קידושין וכו' לכך כתב הריף בההיא לך ורץ אחריה דסלקא בתיקא דהו"ל ס"ד לחומרא, אבל מש"כ כאן חיישינן מדרבנן וצריכה גט, שאנו הכא דכיון דאמרה היא אין נתינתו של בעל כלום דשמא מתנה יהיב לה, אבל רמב"ם שכתב ה"ז מקודשת בספק עשאו לספק זה כדין כל הספיקות והא דאמרי' וחיישי' מדרבנן לפי שכל הספיקות אצלו אינם איסר תורה ע"ב:

פלתי בכללי ס"ס הקשה לשיטת רמב"ם מאי פריך הש"ס לר"מ האיך אכל בשרא, הא עכ"פ אפי' לר"מ דחייש למיעט הרוב מבטל חזקת איסור והוי פלגא פלגא כדאי' חולין דף פ"ו, ולמה לא יאכל בשר כיון דס"ד לקולא, ותירץ דיש לדקדק למה דייק דוקא לר"מ הא רע"ק וסייעתא חיישי למיעוטא, ואולם לרמב"ם ניחא דהם ס"ל דס"ד להקל, אבל ר"מ דסובר במס' כריתות דף חי' דלא בעי חתיכה אחת מב' חתיכות ובע"כ סובר ס"ד מדאוריי' לחומרא שפיר מקשה ע"ש, ושעה"ת ח"ג דף נ"ג:

דורש לציון דרוש ד' מחדש דהא דפליגי ר"מ ורבנן דר"מ חייש למיעט ורבנן אזלי' בתר רובא אפשר דפליגי בפלוגתא דרמב"ם ורשב"א, דרבנן ס"ל כרשב"א דס"ד אסור מה"ת, וא"כ שפיר מוכח דאזלינן בחד רובא, ור"מ סובר כרמב"ם דכל ס"ד שרי' וא"כ נסתרו כל ההוכחות דאזלינן בתר רובא, דאף דלא אזלינן בתר רובא ספיקא הוא ורחמנא שריא ולכך סובר ר"מ דלא אזלינן בתר רובא וחייש למעוטי, ואין להקשות כיון לר"מ ס"ד מותר לענין מאי חייש למיעוטא, י"ל לענין דלהוי ס"ד מדרבנן לחומרא אבל בדין דאוריי' באמת ליכא נפקותא במה דחייש למיעוטא אלא היכא דאיכא חזקה בהדי מיעוטא לרבנן אחרי' רובא וחזקה רובא עדיף ובזה קיי"ל כר"מ עי' תוס' בכורות דף כ' ע"ש בהגה:

טו"א באבני מלואים סוף חגיגה כתב לישב כי אר"ה בהמה בחיי' בחזקת איסר עומדת נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, פי' אם נולד לה ספק טריפה שריא, והאי חזקת היתר ליתא אלא לבתר דקים לון מקרא דאזלי' בתר רובא ומיד שנשחטה כהוגן עומדת בחזקת היתר, אבל כל כמה דלא נפקא לן מקרא דאזלי' בתר רובא, ומ"מ בתר חזקה ודאי אזלינן, ומחזקינן מאסור לאסור, ובמקום חזקה חיישינן לספיקא מן התורה כאיתא התם מויצא הכהן, אלא ודאי אזלינן בתר רובא, וכ"ת אי לא אזלינן בתר רובא כ"ש בתר חזקה לא אזלינן דקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף, הא כבר פי' תוס' לבתר דנפקא לן מקרא דאזלינן בתר רובא משריפת פרה אדומה ע"ש:

ברוך טעם מישב הקושי' מחולין כי רמב"ם כתב בעצמו בתשובה מה שסובר ס"ד לקולא אתי' ליה מממזר ספק שמותר בממזרת או בישראלית, ועי' תוס' קידושין דף ע"ג שכתב תימא היכא מידרש שתוקי בישראל מיתורא דקהל, וי"ל דמקיש מחזר לקהל, מה גבי קהל ממעטינן קהל ספק הכי נמי גבי ממזר ממעיטין מחזר ספק, הרי דעיקר הלימוד להתיר ספק ממזר הוא מחמת דדרשינן קהל ודאי ולא קהל ספק דסתם קהל הוא קהל ודאי, כל זה לפי האמת דאזלינן בתר רוב, אבל אם הי' הס"ד דלא אזלינן בתר רובא לא הי' מצינו למידרש קהל ודאי דלמא לאו אביו הוא מקשה הגמרא, והוי צריכין לומר דאף ספק קהל מקרי קהל ודאי וכן בספק ממזר, וספק דאוריי' לחומרא:

בספר יהושע פסקים אות ג' כתב לישב בחולין כ"ח בשוחט מחצה על מחצה פליגי אם הוי כרוב אי אמרה שחוט רובא או לא תשתייר רובא, והנה מה שכתב רמב"ם דבספק אמרי' מה"ת לקולא אף דהוה הספק שקול היינו נמי דאמרי' דמחצה ע"מ הוי כרוב וא"כ כל זה לבתר דמסקינן דאזלי' בתר רובא א"כ בספק שקול נמי אמרי' דהוי כרוב משא"כ אי נימא דלא