עט סופר חלק א נט

ממ"א טריפה אסור מפסוק לכלב תשליכון אותו, ולא מביא הפסוק זאת החי' אשר תאכלו כמו בגמרא, לשיטתו שספק מותר ומזאת החי' משמע ודאי חיה וספק אסור ודו"ק:

רמב"ם פ"ח משגגות, אינו חייב באשם עד שיהי' שם איסור קבוע הי' לפניו חתיכות חלב ושומן ואכל אחת מהן וכו' אבל אם הי' לפניו חתיכה אחת ספק שהיא חלב או שומן ואכלה פטור שהרי אין כאן איסור קבוע וכו', ורשב"א סי' רע"ב מובא בפמג"ד בפתיחה לתערובות, הקשה השואל, איך מביא אשם כיון דיבש ביבש בטל ברוב, ואי אפשר לצמצם שיהי' שווים, וחתיכה קטנה בטל בחתיכה גדולה [כי לא צריך חד בתרי ממש, עי' במקנה כלל ל"ח פרט י"ג], ושמא גדולה ההיתר ואין כאן קביעות ע"ש, וראיתי בספר בשם ברוך טעם לישב, כי לכל חתיכה יש חזקה, ואי אמרי' שהיתר הי' הגדולה אז נתבטל האיסר בהיתר, אבל אם האיסר הגדולה, והיתר לא שייך שנתבטל כי אין היתר בטל באיסר, ע"כ אוקמי אחזקה חתיכה של איסר שהיא הגדולה, ע"כ חייב אשם, ודו"ק:

פרט ו' קידושין דף ל"ט א"ר יוחנן ערלה בח"ל הלכה למשה מסיני, א"ל ר"ז לר' אסיא והתניא ספק ערלה בארץ אסור בסוריא מותר [ואי ודאי בח"ל הלכה היכי מזלזלים בספקא] אישתומם כשעה חדא, א"ל אימא כך כאמר ספיקא מותר ודאה אסור, וכתב הר"ן, ויש שלמדו מכאן דמאי דאמרינן דספק דאוריי' לחומרא דבר תורה הוא ולא מדברי סופרים דהא אחרי' הכא שהוצרכה הלכה להתיר ספיקא, ואי מהא לא ארי' דהכא אצטרך למשרי כל שנולד בו שום ספק בעולם ואע"פ שאינו כדאי להתיר במקום אתר דמש"ה אמרי' דכל המקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכו' ואפי' לספוקי להדדי נמי שרי ואלו בשאר איסורין ודאי עובר משום לפ"ע, מיהו קושטו דמילתא הכי איתא דס"ד דבר תורה שאם לא תאמר כן אשם תלוי למה ע"ש וש"ש ש"א פ"ב הקשה כיון דודאין אסור בהנאה א"כ כי יהיב חד לחבריה איהו ידע בערלה אסור לאתנויי ביה מידי דאסור בהנאה אסור ליתן אפי' בחינם כמבואר בתוס' פסחים דף כ"ב, ורמב"ם וטור לא הביאו כלל הך דיכול לספוקי אהדדי וגו' א"כ הדרא קושי' לדוכתיה, למה לי הלכה להתיר ספיקות ומחדש לישב גם הקושי' למה צריך קרא על ספק ממזר שמותר, דאיצטרך למשרי ספק ממזר בנתערב במחבואה ממזר בולד כשר דכה"ג בעלמא אסור דאיקבע איסורא, ובממזר מותר דלא כמל"מ פט"ו דאיסור ביאה כתב דאע"ג ספק ממזר מותר מ"מ ממזר שנתערב לא שריא ע"ש לפ"ז אצטרך להתיר ספק ערלה להיכא דאיקבע איסורא בגינה יורד ואוכל כל שהוא ספק, ועוד בערלה אפי' חתיכה אחת חשוב איקבע כיון דקודם שלש שנים אסור והשתא דמספקא לן אם הותרו ע"י שלש שנים ה"ל איקבע איסור כמו בספק גירושין, ויש לחלק אע"ג אילן איקבע אבל פירות לא איקבע באיסורא ולפי מה שמבואר אצלינו דספק בפנים ה"ל חזקה מעליא ואע"ג דעשוי להשתנות א"כ ספק ערלה כיון דנסתפקנו אם הוא בת שלש או לא נימא אוקי אחזקתו ועדיין אינו בת שלש וחזקת אילן מהני גם לפירות כמו דמהני חזקת אם לבת יע"ש, לדעתי הקלושה בחזקת אם יש לדון גם על האם אבל העץ אין בו דין ערלה ולא שייך חזקת האם, אפי' אם מתה האם עי' תוס' דף ס"ו בכ"ז הי' לכה"פ מקום לדון גם עליה כמובן, ועי' צל"ח ברכות דף ל"ו ד"ה ובדרך אחר מה שהקשה לרמב"ם למה נאמר בערלה הלכה להתיר ספיקו, שהלכה בא להתיר אפי' בפרדס שרובו נטיעות ומיעטו זקינות ובכל התורה לרמב"ם ספק לקולי' אבל ברוב איסור ודאי שאסור מה"ת ובי' הלכה בערלה להתיר הספק אף במקום שיש רוב איסור, ועי' ח"ס סי' רפ"ו:

ש"ש פ"ג כתב שרמב"ם לשטתו שכתב בספר המצות כל מצות דרבנן בלאו לא תסור, והקשה רמב"ן א"כ האיך הקילו באיסר דרבנן לומר ספק דרבנן מותר ותי' בזוהר הרקיע הם תקנו והרשו ללכת בספק לקולא, הא תינח בספק גוף המעשה אבל במחלוקת השנוים בדברי סופרים דלדברי המחמיר והאוסר לא הרשה להקל, וא"כ מאן שרי איסר לאו לא חסור, לכן מוכרח שיטת רמב"ם מן התורה כל ספיקות מותר וכו', ומביא גמרא בחולין דף יוד פלוגתי' רבא ואביי אם חמירא סכנא מאיסר וכו' שרבא סבר ספק אסור מה"א וספק טומאה ברה"ר טהור אינו אלא משום דיליף מסוטה ואביי סבר כל ספיקות מדבריהם, ולא יליף מסוטה רק לטמא ברה"י אבל טהרה ברה"ר לא צריך קרא משום כל ספיקות מדבריהם:

מ"ח ת"ר סי' ל' כתב לישב קושי' רמב"ן שיש הבדל בין איסר דאוריי' לדרבנן, נבילה וחזיר המה איסר דאוריי' טרם שיעבר אדם עבירה כאשר מונחים על שלחן המה איסורי תורה איסר חפץ אבל כל איסורי דרבנן כל זמן שהחפץ מונח על השולחן הוא מותר מדאוריי' ואסור רק מדרבנן, רק כאשר יעבור הגברא