עט סופר חלק א נח

מרי"ט ח"ב סי' א' כתב בהא פליגי דמאן דסבר דלא בעי ב' חתיכות סובר דאפי' בכה"ג קפיד רחמנא אספקא, ומאן דסבר בעי ב' חתיכות דוקא אין אסור מה"ת בספקות אלא כשהיקבע האיסר וכו' ומה שהקשה רשב"א מחולין, י"ל היכא דאפשר להתברר ודאי אסור לאכלו ואיסר שבירת העצם בתר דאתחזק בתורת פסח אלא ע"כ דאזלינן בתר רובא וכו' מדקאמר רבא ד"ת שתוקי מותר משמע דאיסורי מד"ס דבכל התורה מצינו דחכמים עשו סיג לתורה ומ"ט תלה הדבר במעלה ביוחסין אלא דמשמע ליה דכי שרי רחמנא ספק מחזר לגמרי שרי' מתורת ודאי ולא מתורת ספק ונפ"מ שיהי' מותר בבת ישראל ובממזרת דאי מחמת ספיקא היי תרתי דסתרין אהדדי ואעפ"כ התורה התירתי וגזה"כ היא דקהל ודאי ולא קהל ספק ואפי' תרתי דסתרין דאלו לספק גרידא לא אתא קרא למשרייהו דבלאו קרא אין בו איסר תורה, ולהכי קשיא ליה מפני מה אמרו שתוקי פסול כיון דמתורת ודאי רחמנא שרי' ולא מתורת ספק מה ראו חכמים להחמיר בספקן הרי אין כאן איסור תורה דאפי' מגליא מלתא דממזר הוא רחמנא שריה וכו', ונ"ל מדשרי רחמנא ספק ממזר אף היודע אינו רשאי לגלותו דומי' דספק ערלה דהותרה אעפ"י שהיא ודאי אצל אחרים כדאמרי' ספק לי אנא איכול, ואליהו לא יגלה המשפחות אעפ"י שכולן גלויות לפניו וכו' ומביא רמב"ם פט"ז מאבה"ט כתב מפני מה ספק טומאה בר"ה טהור שהרי ציבור עושין פסח בטומאה, אם טומאה ודאי נדחית ק"ו טומאת ספק שכל ספיקות מדבריהם, וירושלמי סוטה שאלו בן זומא מפני מה ספק ר"ה טהור א"ל מצינו שציבור עושין פסח בטומאה, ויש לתמוה למה נתן טעם מפני שספיקות דבריהם וכו' לכך נראה כיון דגלי רחמנא מסוטה דספיקא טמא לא הוי שני לן בין רה"ר לרה"י, ע"כ בן זומא יהיב טעמא דמצינו חילק לענין טומאה בין רה"י לרה"ר ע"ש שמאריך ומביא ת"כ לה יטמא בודאי מטמא ולא בספק, וגם מגמרא ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק עי' בתוס' רק אסמכתא, ונראה גם אם ספק מותר רק אם הספק על האיסר, כי כך נראה מלשונו הזהב שכתב שכל איסור ספיקות, אבל אם האיסר בודאי, ורק מצד אחר הספק גם רמב"ם מודה שאסור, כמו שבת בודאי ומילה הספק בודאי אסור ולא צריך קרא רק לחייבו כמש"כ שם המרו"ט כי אם עבר מצד הספק לא הי' לו עונש אבל כיון שתורה אסרה חייב עונש, וכן בטומאת מן האיסר בודאי ע"כ לה יטמא רק בודאי ודו"ק, [כעין זה כתב השעה"מ סוף פ"ב מאישות לישב קושי' מל"מ פי"ו מסנהדרין סתירת תוס' ביבמות דף פ' נעשה סריס למפרע, ונדה דף מ"ו ע"ב, ובזה יהי' מיושב ג"כ קושיי ש"ש ש"א פ"ג שהקשה אם ס"ד לקולא מותר לאכול חלב כעת מצד דעכשיו ספק הוא ודו"ק, אבל לאחר העיון קשה לי להיפך גם לסוברים ס"ד לחומרא האיך ילקה, בשלומא אם גדול הוא מחויב לשמור חוקות התורה אבל כיון שעדיין ספק קטן הוא ואינו מחויב לשמור שספק לחומרא, וגדולה מזה כתב הפנ"י קידושין דף ס"ג הקטן איני מחויב לילך אחר רוב וחזקה שנעשה גדול שקטן כאנוס דלאו בר דעת]:

הו"ד מחדש שרמב"ם הוציא דינו מגמרא סוטה דף כ"ט רב גידל רמי כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל טמא ודאי הא ספק יאכל וכתיב כל טהור יאכל טהור ודאי אבל ספק לא יאכל אלמא כל לישנא דקרא משמעותא על הודאי ולא על הספק, מזה מוכח דשאני בין היכא דכתב רחמנא קום עשה לשב וא"ת, כגון בלא תאכל חזיר וחלב אמרי' חזיר וחלב ודאי אבל ספק יאכל, אבל בקום ועשה אכילת מצה אמרי' דמחוייב שיהי' בודאי ולא בספק, ומיושב כל הקושי' בחולין יליף מפסח וקרבנות ע"ש והרבני הגדול בתורה אלוף נעורי מו"ה יאקב סגאליץ זצ"ל, הקשה עדיין קשה מאי ראיה מפסח דלמא הי' בודק ושיבר עצם, ולאו לא תשברו בו רק לאחר שנודע שכשר הפסח אבל קודם שנודע רק ספק הוא ומותר לשבור ולבדוק וצע"ג, ואחי מורי גאון קדוש ישראל ב"מ מחנה חיים ז"ל תירץ אם נמצא שכשר הפסח ונגלה שעבר למפרע על לאו ועצם לא תשברו, באופן זה לא אמרי' ספק דאוריי' לקולא ודו"ק, כ"ס יו"ד סי' ע"ג, גו"ו כלל ז' מביא יש מקשים הא דאמר בסוטה רב גידל רמי והבשר אשר יגע וכו' אימא סיפא והבשר אשר טהור וכו' מאי קושי' דשאני בין טומאת בשר בלאו לטומאת הגוף בכרת שאז ספק מה"ת אסור ע"ש, וכתב נמצינו למדין שספק באיסר תורה לרמב"ם מותר בהתיחס אליו חמשה תנאים המבוארים א' שלא יהא בו חזקה לא איסור ולא היתר דאל"כ הולכין בתר חזקה בין להקל בין להחמיר, ב' שלא יהי' בו איסור כרת אלא איסור לאו לגירסת כ"מ, ג' שלא יהא איקבע איסורא כמו חתיכא אחת מב' חתיכות וזה אף באיסור לאו מה"ת אסור, ד' שאין בידו לברורי הוא דשרי אבל ספק דשמיא בידיה לברורי מה"ת אסור, ה' שלא יהא ממנ"פ ודאי איסור, ובממזר תליא בפלוגתי' אי ספק כה"ג מותר:

בילדותי שמעתי מאחי מורי הגאון מחנה חיים ז"ל, עפ"י חו"ד לישב למה שרמב"ם נקוט פ"ד