עט סופר חלק א נה

זה כשר ואסור לישא ממזרת דהכי דרשינן בקהל ודאי הוא דלא יבא ממזר הא בקהל ספק כגון שתוקי יבא, ולמשרי שתוקי בישראל דדרשינן הכי ממזר וודאי הוא דלא יבא בקהל הא ממזר ספק יבא]:

תוס' חד למשרי שתוקי בישראל, תימא היכא מידרש שתוקי בישראל מיתורא דקטל, וי"ל דמקיש ממזר לקהל מה גבי קהל ממעיטן קהל ספק, ה"נ גבי ממזר ממעטין ממזר ספק, ואב"מ סוף סי' ד' הקשה על ריטב"א שכתב שרבא דסבר ביבמות ל"ז כר"א ודאן בספיקן אסור, הך דרש ספק ממזר אית ליה לרבא, אבל שיבא ממזר בקהל ספק לית ליה ע"ש אי נימא דקהל ספק לית ליה א"כ היכי ממעט ממזר ספק. אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר מ"ט רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולין אצלה ואי אזלה אינהו לגבה כל דפריש מרובה פריש מאי אמרת דילמא אזלה איהי לגבייהו הו"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי והתורה אמרה לא יבא ממזר ממזר ודאי היא דלא יבא הא ממזר ספק יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא, ומה טעם אמרו שתוקי פסול גזירה שמא ישא אחותו ע"ש, והקשו אחרונים בכל מקומות אשכחן שהחמירו חכמים אף במיעוט המצוי מכ"ש במחצה ע"מ דיש להם להחמיר, וכתב הפנ"י כיון שהתירה התורת ספק זה בפירוש לא שייך להחמיר [כעין סברת ט"ז]:

ש"ש ש"ב פי"ח, הקשה קרא למה ליה תיפוק ליה דספק מותר לישא ישראל דהא מוקמינן לה בחזקה דאימא שהיא כשירה לקהל, ותי' דצריך קרא ברוב פסולים דכל כה"ג נמי ספק כמש"כ בשמ"ק בעשירי ודאי דכל דפריש מרובא פריש נמי ספק אלא דהתורה אמרה לילך אחר רוב וכיון דקרא אתי לאשמעי' ברוב פסולים וידעינן דאזל הבועל אצלה דכה"ג מרובא פריש א"כ חזקה דאימא לא מהני רובא וחזקה רובא עדיף ע"ש:

רשב"א הקשה, כל קבוע כמע"מ, אכתי רובא נינהו דאי אזלא לגבה הו"ל רובה ואי אזלה איהי לגבייהו הו"ל מחצה ע"מ נמצא הרוב להכשיר, וי"ל דאפי' ליכא אלא קבוע התורה אמרה ספק ממזר יבא ואיכא למידק מ"ת קרא למישרי שתוקי למה לי לישתק ואנא ידענו דהא רובא כשרין הן, ויש מתרצים דנפ"מ דהיכא דחזינן דאזלא איהי לגבייהו וכו' אי נפ"מ לעיר שכולה מחצין כשירה ומחצה פסולין ודלתי מדינה נעולות ואפ"ה אמרה תורה ממזר יבא, ועי' בפנ"י מה שהקשה ריטב"א למה לי קרא דהא איכא תרי ספיקי, ספק אזלי אינהו לגבייהו, וספק דאזלי אינהו לגבה ואיכא רוב כשרים, כוונת ריטב"א דהאי ס"ס הו"ל כרוב, דודאי לאו ס"ס ממש מקרי דכולהו חד ספק הוא, שמא מכשר או מפסול נתעברה דשם אנס חד וכו', ועי' כלל קבוע הבאתי מש"כ המקנה בזה:

פנ"י הקשה הא דתני במתני' דשתוקי מותר בממזרי' ודאין ואמאי כיון דסתם שתוקי רוב כשירין אצלה והו' כודאי כשר מדאוריי' א"כ אמאי מותר בממזרת ונראה דבתר דגלי קרא ממזר ודאי לא יבא הא ספק יבא ותו ליכא לחלק בין רוב כשירין או רוב פסולין דאפ"ה מקרי ספק ממזר דאע"ג בכל התורה אזלינן בתר רובא ובתר חזקה למשווי' כודאי אפ"ה שאני הכא דעיקר ילפותא דממזר ספק יבא לא ילפינן אלא משום דומיא דספק קהל כמש"כ בתוס' ולענין ספק קהל משמע דלא מקרי קהל ה' ודאי אלא בודאי גמור משא"כ ברוב ומיעוט לא שייך לומר שהוא ודאי קהל ה' דקמיא שמיא גליא, ואפשר שהוא מהמיעוט כיון שהדבר מצוי שור שחוט לפנינו לית לן למימר דמיקרי קהל ה' וד' והשתא א"ש טובא הא דמסיק רבא דמילתא דקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא לכאורה לשון מיותר הוא, ולמאי דפרישית אתי שפיר עכ"ל וכעין סברה זו כ' הפלאה סוף פ"ק דכתובות על קושי' תוס' שבת קלה, למה לי ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק דוחה שבת תיפק ליה דמספיקא לא מחללינן שבת, וכתב דנפ"מ היכא דאיכא ס"ס כגון ספק בן שבעה שנולד בה"ש דהוי שני ספיקות דאם הוא בן ח' הוי מחתך בשר בעלמא, וספק נולד בשבת, ואי לאו קרא הי' מותר למוהלו בשבת וכיון שאסרה התורה הספק כפירש אפי' ס"ס הכל אסור דכודאי משוי ליה עכ"ל, א"כ כאן להיפך שהתיר התורה ספק ממזר גם בס"ס ורוב הותר כאשר כתב הפנ"י:

פרט שיטת רשב"א. ד'. ש"ש ש"א פ"ד, ורשב"א בחולין דף יוד כתב דס"ל לאביי דטומאה ברה"י הוא דילפינן מסוטה, אבל ברה"ר דטהור לאו מסוטה גמרינן אלא משום דכל ספיקות מותרין ס"ל לאביי באיסר שתלוי במקרה הבא לו אע"פ שאין שם חזקת טהרה וכהאי דמקואות במקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע ברה"ר טהורות לר"ש ואע"פ שאין שם חזקת טהרה שאם אתה אומר העמד מקוה על חזקתו והשתא הוא דחסר אדרבא העמד טמא על חזקתו ואימר לא טבל, וחתיכה ספק חלב ספק שומן שהוא אסורה שאין הספק תלוי במעשה אלא מעולם חתיכה זו היתה או חלב או