עט סופר חלק א נב

בדף צ"ז כתב כלל מיוסד מקמאי בחזקה אזלינן בתר הדבר שנולד הספק ולא בתר הנגרר ומוסבר עם סברת מל"מ דבעינן שיהי' שייכות לחזקה עם הספק משא"כ היכי שאין שייכות לחזקה עם הספק אין חזקה מברר לספק, לכן באותו דבר שנולד הספק יש לחזקה שייכות עם הספק ומכריח ומברר הספק כגון ספק אם ראתה דם יש לחזקה חזקת טהרה שייכות להספק, וע"י כלל סוגי' האומר בני זה ממזר. פרט א'. ה'. קידושין דף ע"ד, א"ר יודא נאמן אדם לומר זה בני בכור, וכשם שנאמן לומר זה בני בכור, כך נאמן לומר זה בן גרושה ובן חליצה וחכ"א אינו נאמן, תוס' וא"ת מנ"ל לר"י הא דנאמן לומר זה בני בן גרושה וחלוצה, בשלומא זה בני בכור דין הוא שיהא נאמן עליו משום דהוה טוב לולד שעי"כ יטול פי' שנים, אבל לפוסלו אמאי נאמן, וי"ל דהא דנאמן לומר זה בני בכור מיירי ברינוק בין הבנים דאומר על קטן שבבניו שזה בכור, ואפ"ה נאמן, ואע"ג שע"י שהוא מעיד על זה שהוא בכור מחזיק את הגדולים לממזרים, ורבינו אליהו מפרש דה"ט דנאמן, משום דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר ואמרם לעיל דף ס"ח שנואה בנישואיה כלומר שהוא בלאו וקאי יכיר אתרווייהו יכיר שהוא בכור, ויכיר שהוא בן גרושה וחלוצה דשנואה בנישואיה, ויש לי צע"ג האיך משכחת שמכה אביו יהי' חייב הא הוי התראה ספק אם יאומר האב על קטן זה בני בכורי ויהי' המכה פטור כי אין זה אביו, וה' יאיר עיני בתורתו:

רש"י פי' חכמים לא פליגי על בכור, ועי' תויו"ט פ"ד מ"ח כב"ב קכ"ו מבואר שחכמים פליגו על בכור ג"כ, ועל פי' רבינו אליהו, כתב קצת קשה בעיני, דאי הכי דילמא לא האמינתו תורה אלא לפוסלו מן הכהונה, אבל לפוסלו מלבא בקהל דלמא לא האמינתו תורה, דע"כ שנואה בנשואיה ליתא אלא בדתפסו בה קדושין, וצ"ל דסברא הוא שאין לחלק אחרי שהאמינו תורה לומר כי הוא זה ע"ש:

דף ע"ח, מתני' האומר בני זה ממזר אינו נאמן ואפי' שניהם מודים על העובר שבמעיה ממזר הוא אינם נאמנים, ר' יודא אומר נאמנים, פרש"י, ממזר שנולד מחייבי כריתות, וכתב פנ"י מה שהכריחו לרש"י לפרש כן ולא מפרש שאומר על מי שהוא בחזקת בנו ואינו בנו, כמו שהובא בש"ע סי' ד' נראה לי דלישנא דמתני' הכי דייק ליה שאומר בני זה ממזר הוא, משמע שאומר חזקה ראוי לומר שלא נעשה שינוי, אבל חזקת טהרות שנגעה האשה אין לחזקה שייכות לספק דאטו משום שטהרות הי' טהורין נימא שלא ראתה דם, ותוס' וסייעתם החולקים וסברו דאזלי' בתר הנגרר ס"ל אפי' אין לחזקה שייכות עם הספק אזלי' בתר החזקה ולית ליה סברת מל"מ ע"ש:

שהוא בנו, גם הקשה הא אין אדם משום עצמו רשע צריך לומר שנותן אמתלא ששוגג הי' ע"ב:

א שיטת בה"ג מובא בתוס' ב"ב קכ"ז, דהא דפסקי הלכה כר"י היינו דוקא כשפוסל ע"י הכרת בכורה, אבל אין הלכה כר"י שיהא נאמן לומר זה בן גרושה, ואין נראה לר"י וכו' וכן כתב הראש בב"ב, כתב בה"ג הלכה כר"י, ודוקא היכא דאיכא בכור כשעושה קטן בכור א"כ פסול לגדול, ומיגו דהימניה רחמנא לאב לעניין בכורה הימניה נמי לעשות הגדול ממזר, אבל האומר בני זה ממזר ולא לענין בכורה לא מהימן לשוויה ממזר, ואפי' אשתו פרוצה דרוב בעילת אחר הבעל וכו' ונראה דהלכה כר"י ואפי' בלא הכרת בכור מההיא דקידושין האומר זה בני ממזר ואפי' שניהן מודים על העובר שבמעיה אינן נאמנין, ור"י אומר נאמנין, וכן כתב בנמ"י, וחידש על ושו" סי' ד' שהקשה על בה"ג ממתני' הנ"ל, אולי לחלק בין עובר לולד עי' אות ג':

ב שלט"ג בקידושין, נאמן האב לומר וכו' אבל האשה שאמרה שילדה תחת בעלה ואפי' על עובר שבמעיה שהיא בחזקת שעברה מבעלה ובכשרות והיא אומרת עליו שהוא ממזר והאב אין לפנינו שיעיד עליו אין האשה נאמנת עליו שהוא ממזר שאין מוציאין אותו מחזקת כשרותו אלא ע"פ שנים עדים או ע"פ האב שהתורה האמינהו, ואף שהאמינתו תורה לאב לא האמינתו אלא כשהוא אומר שהוא בנו אלא שנולד בפסול שאמו היתה אסורה עליו ושמא לא הכיר בה עד עכשיו, אבל אם הוא אומר שאשתו זנתה תחתיו ואין זה בנו אינו נאמן עליו שעל בנו האמינתו תורה ולא על שאינו בנו והואיל והוא בחזקת כשרות לאו כל הימנו לפסלו:

ג שלט"ג סוף פ"ק דכתובות, פנוי שנתעברה מזנות והיא אומרת שהיא מעוברת מפלוני ממזר ואפי' שתודה שהוא ממנו הרי הולד ספק ממזר הוא כשם שזנתה עם זה שהודה לה כך זינתה עם אחר כדברי