עט סופר חלק א מז

וב"ש, וא"כ לענין מאי אשמעי' מתני' דכאן אין חשש סבלונות ע"כ הקושי' של לח"מ בתוספות ביאר משלי, לפענ"ד דהא דבאמת דאמרו רק חוששים לסבלונות אפי' לרש"י דרובא מקדשא והדר מסבלי' הב"ש כתב הא דאין עסוקין באותו ענין, אבל יובן עפ"י רמב"ן במלחמות דאיכא חזקת פנוי היתר לשוק ונחדש כאן מעשה קדושין שלא ראינו לכן ה"א שניחוש למעוטא להקל, וי"ל דבאמת מה"ט רק חששא איכא ואם נישאת לא תצא דמוקמי אותה אחזקה חזקת פנוי ולא נחדש מעשה קדושין ולא אמר שלשם קדושין נתן לה איכא הוכחה דלא לשם קדושין נתן כמ"ש הרן מכל זה מוקמי' אותה טפי אחזקתה הקודמת כנ"ל פשוט, וי"ל מעתה במתני' דכבר קידש אותה בפחות מש"פ ואיכא קדושין ספק משום שמא ש"פ במדי ואם לא הוי אומרים דמחמת קידושין ראשונים שלח הי' ודאי קידושין מצד הסבלונות ולא חשש בעלמא כיון דליכא לומר אוקמי אחזקה חזקת פנוי דהא כבר מקודשת מספק ונעשה בה מעשה קידושין ולא שייך חזקת פנוי כמובן, וא"כ משום סבלונות היתה ודאי מקודשת ואשמעי' דלא חיישי' לסבלונות דמחמת קדושין ראשונים שלח וליכא אלא דספק ש"פ במדי ומיושב קושיי לח"מ ע"ש שהאריך א"כ צריך להבין איך ניסתייע רבה ממתני' ע"ש:

ומקנה מישב קושי' לח"מ משום דלא אמר שמואל אלא כשהיא יודעת שהוא פחות מש"פ ומתרצה בכך, ומתני' י"ל דמיירי שקידשה בטעות ע"ב:

כ"ס או"ח סי' מ"א כתב הב"מ ואב"מ סי' מה הקשו מב"ב דפליגי אי אזלי' בתר רוב לרדיא חזינן דאזלי' בתר רוב המנהג, לדידי לק"מ דוקא בתר רובא דתליא במנהגא בלי טעם כמו רוב דמסבלי והדר מקדשי, אבל ברובא לרדיא טעם הגון להם דבהמה לרדי' עומדת בתר רוב כזה בודאי אזלינן:

אור זרוע סי' תש"ס, באמצע התשובה כתב אני סבור שהאיר ה' עיני בדבר זה שכל חזקה שאינה פוסקת עומדת במקום עדים בין בממון בין בדבר ערוה כי כל חזקה שאינה פוסקת היא באה מכח רוב כגון חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו רוב בנ"א אין עושין כן, חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול וכן החזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכל בעילת אישות כאילו פירש לפנינו לשם קידושין חזקה פוסקת היא אשה זו בחזקת פנויה עומדת או בחזקת אשת איש עומדת אפי' בדיני נפשות סמכי' אחזקה שאינה פוסקת, ה"נ אית לן למימר חזקה כל השולח סבלונות לאחר השידוכין הואיל והם דרך חתנות ודאי בתורת קידושין שולח ואנן סהדי דהכי הוא כאילו קדשה בפנינו וסבורנו ה"ה או כ"ש אם שידוך ושוב קידשה בלא עדים ושניהם מודים דהוה קידושין מעליא כל היכא דקים לן דעתו בלא אמירתו סמכינן אחזקה ואמרי' בקידושין דף י"ג דשידך מילתא היא אבל אם שניהם מודים אין חוששין לקידושין היינו בלא שידוכין וכו' ועוד שרוב זה גרוע משאר רובא דתלי' בידי שמים כגון איילונות וסריס, ורוב תינוקות מטפחין בדעת זו נבראו רוב תינוקות אבל רוב התלוי במנהג שיש מקום שנוהגין עצמן לקדש ואח"כ לסבל רובא דעלמא אין חוששין בדבר כיון דליכא רובא דעלמא ועוד שחזקה מסייע למיעוט אפי' רבנן מודה חזקה עדיפא מהאי רובא לפר"ח והכי מסתבר ע"ש ועיין עוד בסי' תשע"ה:

כלל קידשה אביה בדרך. פרט א ד. קידושין דף ע"ט מתני' מי שנתן רשות לשלוחו לקדש את בתו והלך הוא וקדשה אם שלו קדמו קידושיו קידושין ואם של שלוחו קדמו קידושיו קידושין, ואם אינו יודע שניהם נותנים גט וכו' ונראה לדעתי הקלושה, אם ידוע שאחד קדשה בשעה ד' ולא נודע מתי קדשה האחר אז אמרי' יען בשעה ד' פסקה חזקת פנויה, אוקמי' עד שעה ד' בחזקת פנוי' ולא קידשה האחר מקודם, וחל הקידושין מי שקידשה בשעה ד', דוגמי כאשר כתב הש"ש ש"ה פרק יוד, בנשבר עצם ולא ידענו אם מחיים נעשה או לאחר שחיטה כתב התב"ש בסי' כ"ט שאין לומר העמידנו על חזקתה ועתה נשברה דהא בהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה וחזקת שאין רגליה שבורים עומדת והשתא היא שחוטה ושבורה ומאי חזית דאמרת עתה נשברה אחר שחיטה אימא איפכא עתה נשחטה אחר שבורה עכ"ל, ולענ"ד נראה דהיכא דנודע זמן שחיטה באיזה רגע מן השעה ואין ספק אלא על זמן השבירה ומשום שלא ראו זמן השבירה ודאי אמרי' אוקמי אחזקתה שאינה שבורה והשתא הוא דנשברה אחר השחיטה ואין לך לומר עתה נשחטה אחר השבירה כיון דידוע לנו זמן השחיטה ע"ש א"כ גם כאן אמרי' חזקת פנוי' הי' לה עד שעה ד'. שידענו שקידשה, ואין זה נגד סברת תוס' שכתבה כיון