עט סופר חלק א מו

ואם שלח לקטנה אחר מות אביה לפי' התוס' יש חשש תרי"ט בחידושיו, ואם אבי החתן שלח, לתוס' יש חשש שמא בנו כבר קידש אותה, ולרש"י ליכא חשש ריבש סי' תע"ט, ואם נשבעו שישאו זה את זה ואח"כ שלח סבלונות יש לצדד להקל דמסתמא סומך את עצמו על השבועה ואינו מקדש אותה, ואם עשאו ק"ס שישאו זא"ז ושלח סבלונות חיישינן תה"ד, ואם שלח בשבת לרש"י ליכא משש דאין מקדשים בשבת ע"ש, ואב"מ כתב שנפ"מ בעידי הכמנה דלקידושין ממש לא מהני עדי הכמנה, ועי' מג"א סוף מגילה:

מאי הוי עלה, אר"פ באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן מקדשי והדר מסבלי פשיטא לא צריכא דרובא מקדשי והדר מסבלא ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימא ניחוש למיעוטא קמ"ל, פי' ולא תהא מקודשת קמ"ל דאזלינן בתר רובא ותהא מקודשת, וכתב פנ"י מאי קס"ד דניחוש למיעוטא לקולא הא בכל דוכתא אזלינן בתר רובא אפי' במקום חזקה ואף למאן דפליג אכתי הו"ל פלגא ופלגא ומהיכי תיתי ניחוש להקל באיסר אשת איש, לפי' התוס' שמא קדשה כבר אתי שפיר דהו"ל רובא דתלי' במעשה שמא קידשה כבר וקי"ל דרובא דתלי' במעשה לא הוי רובא ע"ש:

ריטבא כתב גירסת הספרים והיא הנכונה רוב מסבלי והדר מקדשי' ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי תהו דתימא לא ניחוש למיעוטא קמ"ל, דאזלינן בתר מיעוטא ואי קשיא לך והא קי"ל כרבנן דלא חיישינן למיעוט אפי' לחומרא, איכא למימר דהתם הוא ברובא דבחיוב וטבע שאינו תלוי ברצון כגון קטן וקטנה שחלצו לא חיישינן לסריס, וכההיא דרוב נשים מתעברות, אבל ברוב דתלוי במנהג שאינו חיוב וכל אדם שרוצה יכול לנהוג כמנהג המיעוט ודאי חוששין למיעוט לחומרא שהרי כיון שהדבר תלוי בדעת פעמים שאדם נוהג כמנהג המיעוט עכ"ל, ועי' רמב"ן במלחמות ורשבא ור"ן, ויש לי צ"ע בדף מה נתקדשה לדעת אביה והלך למדה"י ועמדה ונשאה איר אכלת בתרומה וכתב הראש לפי שרוב פעמים אין האב מוחה לה ומותר לטמא לה רק, לענין ממון אין הולכין בתר רוב ע"ש וגם שם תלוי ברצון ה' יאיר עיני בתוה"ק, וש"ש ש"ד פ"ו מסביר סברא תוס' סנהדרין ס"ט דרובא לרדי' לא חשוב כהנך רובא, יען שתלוי ברצון של אדם:

רמא בסי' מה כתב במקום שעשה איסור אם הי' כוונתו לקדש כגון ששלח בשבת אין חוששין לסבלונות, ומקנה בקיא הקשה הא מבואר במג"א סי' ש"ו דאסור ליתן מתנה בשבת א"כ אפי' לשם סבלונות איכא איסורא, יעוד נראה דבל"ז אין לחוש לקידושין דאפי' באיסר דרבנן אמרי' אין שליח לד"ע ובטל השליחות ולא הוי קידושין, וצריך לומר אין האיסר על הנותן אלא על המקבל בשבת משא"כ בקידושין דאיסר הוא גם עליו ע"ב וצ"ע ממג"א סי' י"ג משמע שאסור ליתן לעכום בשבת:

ובני הבחור המופלג מו"ה משה אברהם ני' אמר לישב קושי' המקנה שהקשה ששליחות בטל כי אין שליח לדב"ע, עפ"י ב"ש סי' כ"ז וסי' ל' וח"ס א"ע ח"ר סי' פ"ב ועי' מקנה כלל מו פרט ו' בכסף טלי קידושין מע"ג קרקע מהני, א"כ גם אם בטל השליחות כיין שהי' משודכים ונתן עג"ק ונטלה ג"כ מקודשת, ב"ה חכם בני ושמח לבי גם אני כי נכון הוא:

המקנה כתב סברת רמב"ן דלא אמרי' רובא דתלי' במעשה וכו' צ"ע דהא כתבו תוס' בבכורות דוקא בבהמה אמרינן תלי' במעשה ולא בדבר הרגיל באדם וכן מוכרח לענ"ד מכמה סוגי' מדף פ' דרוב תינוקת מטפחים באשפה, וכן אמרי' דרוב ע"ה מעשרים וכן ריש פסחים דבתים בחזקת בדוקין, וט"ז פ"ט גבי אשה ששכחה אם מלח' דאזלי' בתר רובא דרוב נשים מלחת תחלה אע"ג דתלי' במעשה ע"ש, ובינת אדם שער רוב וחזקה דין ד', ופלתי קב כתב יען שיש מצוה ע"ב, ולא זכיתי להבין כי האיך אחד אוכל אצל חבירו אם לא שנסמך על חזקת כשרות שבא מצד רוב ישראל שאין נותן לו טריפות, וכן ריב ע"ה מעשרים שאינם אוכלים ונותנים לאחרים טבל:

רמבם פ"ט מאישות, מקים שנהגו לשלוח סבלונות לארוסה אחר שתתארס ובאו עדים שראו סבלונות שהובלו לה חוששין לה שמא נתקדשה וצריכה גט מספק אעפ"י שרוב אנשי עיר אין משלחין סבלונות אלא קודם האירוסין ומקום שנהגו כולן לשלוח סבלונות בתחלה ואח"כ מקדשין וראו סבלונות אין חוששין לה, ועי' מל"מ:

אדמ"ו הגאון כ"ס ז"ל כתב בחידושיו הנה הלח"מ בפ"ד מאישות הקשה לשמואל דחייש דלמא ש"פ במדי וא"כ איך קתני במתני' דהכא דאינו מקודשת עדיין ספק דלמא ש"פ במדי ואי דאשמעי' דמשום סבלונות אין חשש קדושין אבל באמת איכא ספק קידושין משום שמא ש"פ בחחו א"כ מנפ"מ לדינא כיון דגם אם לא אמרי' מחמת קדושין ראשונים מ"מ משום סבלונות רק חשש קדושין איכא כדאמרי' חוששין לסבלונות היינו חשש בעלמא ופוסקי' דאם נשאת לא תצא עי' סי' מה