עט סופר חלק א לז

אם עושה על עצתו ח"א ועבר אח"כ בהתראה אם לקין עליו עי' רמב"ם פ"א מאי"ב, ובפרק כ' ומל"מ שם ושעה"ת פרט ת"י, וש"ש ש"ו פ"י, וס"ט קפ"ה, ופמג"ד סי' א' אות ל"ט כתב דין שוי' אנפשי' ח"א נחלק לששה דינין, א' האומר חתיכה זו אסורה אף שהי' בחזקת היתר, ב' אף שעדים מכחישים אותו, ג' אף שאומר ב' עדים אומרי' לו שחתיכה זו חלב ובאו והכחשוהו לו, ד' מי שאומר קדשתי בתי והמקדש הי' גדול ועדים מכחישין ה' אם בתה דשוי' ח"א חב לעצמו ולאחרים, ו' אם חוזר עתה מדבריו ראשונים ועדים מכחישין, ודין שוי' אנפשי' ח"א דין זה ד"ת לא מדרבנן ע"ש באריכות וח"ס קא כתב קיבל על עצמו שיהי' זה האיסר בכלל שבועות הר סיני וענין קבלה הוא נדר דאוריי' לאו מטעם קונם אלא כמו קבלת תענית ונפקא לן מפיך ע"ב:

מרדכי קידושין סי' תק"ל האומר על אשתו שזינתה שויה אנפשיה ח"א ואסורה לו מיהו לפי משנה אחרונה שהאשה אינה נאמנת לומר נטמאתי משום דשמא עיניה נתנה באחר, ה"נ אחר תקנת ר"ג שאינו יכול לגרשה בע"כ חיישינן שמא עיניו נתן באחרת ומותר בה וכופין אותו להיות אצלה ע"ש, וש"ש יבמות פ"ב סי' חי כתב ודבר זו אין לו שורש וכי סברה לכפות אותו במאי דאסור ליה בע"כ, אם הוא יטעון ראיתי אותה שזינתה או שמעתי מתרי עדים דמהימני איך להתירה לו בעל כרחה ולהאכילו לו דבר האסור, בשלמא שהאשה אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה שהתורה לא אסרה אותה על בעלה היכא שלא ידע שנטמא אם לא בקינוי וסתירה, וא"כ אפי' את"ל האמת שזינתה התורה התירה לו, והיא משועבדת לו וקרקע עולם לפניו. אבל הוא שיודע בודאי שזינתה ואסורה לו ולב יודע מרת נפשו שלא נתן עיניו באחרת איך נוכל לכפות אותו להיות עמה ולעשות מעשה באיסורה עכ"ל, ועי' בש"ע קט"ו אם הבעל מאמין לה שחייב להוציאה, ומר"י באסן סי' פ"ו, כתב הטעם משום דהוי כאומר א"א בתקנות חכמים דשומעין לו וכיון דמה"ד היתה נאמנת אלא שחז"ל תיקנו שלא תהי' האשה מפקעת עצמה מבעלה כל האומר א"א בתק"ח שומעין לו, עי' בתשובת תועפות ראם סי' ש"ו, ושיבת ציון סי' ע"ד:

ח"ס ק"א, כתב המרדכי בתר חדר"ג אם אוסר אשתו עליו לאו כל כמיניה דהא משועבד לה ע"ב, ואע"ג דתדר"ג תיקון הגאון הוא מ"מ כל שיעבד דאורייתא ולדידהו אפי' קודם דחדר"ג אי הי' מתנה עמה בשעת קידושין ומשעבד עצמה שלא לגרשה בע"כ שוב לא מהימן לאסרה עליו אפי' למ"ד שיעבודא דעלמא לאו דאוריי' היינו שישתעבדו נכסיו ע"י שיעבוד גופו אבל פשיטא דשיעבד הגוף דאורייתא וכל הפועל המשכיר עצמו לבעה"ב גופו קנוי לפעולתו זו מן התורה ועי' ב"ת י"ב ומה לי פעולת זו או פעולת עונתה וכל תנאי שמתנה בשעת השכירות קיימים הם מה"ת ולאו כל כמיניה להפקיע אותו הריעבד ע"י שוי' אנפשיה ח"א ע"ש:

בכור שור יבמות דף פ"ז, שנים שאומרים על דבר אחד שאסור הוא ויש אחד שיודע שמותר ושקר העידו אם מותר לאכול בצנעא, דעת ראב"ד פי"א משגגות נראה להתיר דפסק כר' יודא דנאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים בכריתות דף י"ב, אבל רמב"ם פסק כרבנן, ועי' רמב"ם פ"ח מיסודי תורה וכו', והכי מסתבר שאדם שיודע דבר ברור לא ישוב מפני כל, ובדין האומר דבר אסור ועדים מכחישים לא יאכל אפי' בצנעא אעפ"י שיודע שאמת עם העדים ע"ש אמרי בינה הלכות שחיטה סי' ג':

נב"י ח"ב יו"ד סי' ל"ח מביא קושי' לרמב"ם דס"ד לקולא א"כ מאי מקשה בכתובות דף ט' על ר"א מאי קמ"ל תנינא האומר לאשה קדשתיך, מאי ראיה מאיסר תורה לאיסר דרבנן, פ"פ רק ספק ולרמב"ם רק איסר דרבנן וקמ"ל דאפי' בדרבנן נאמן לאסרה ושוי' אנפשי' חתיכא דאסורא ע"ש ופנ"י בסוגי' פ"פ משמע דלא אמרי' באיסר דרבנן שוי' ח"א, וסברה נראה בשלומא באיסר דאוריי' זה איסר חפץ יוכל לשוי' אנפשי' ח"א, אבל איסר דרבנן רק חל על גברא ודו"ק ועי' שבית יעקב יו"ד סי' צ"ג, מביא ראיה מתוס' סנהדרין דף נ"ד גם ביי"נ שהוא דרבנן אמרי' שוי' ח"א, ועי' סוף נמ"י על כתובות [נדפס בפ"ב אצל רי"ף] שמאריך בזה ועי' בדה"ב בשער תערובות בס"ס שם כתב בדרבנן לא אמרי' שווי' אנפכי' ת"א עי' אמרי אש א"ע סי' נ"ה, וחידש עצי אלמוגים הלכות עריות סי' א' אות חי כתב פשיט בעיני דדין דשוי' נפשי' ח"א שייך גם באיסר דרבנן גם שלא מצאתי הדין מבואר בפוסקים, ועי' ב"ש קנ"ז סט"ז וחליצה לכהן רק דרבנן עי' תשובת רע"ק סי' רכ"א אות י"ב המתקשה בזה:

ב"ש סי' ל"ט סקי"א מחדש דלא אמרי' שווי' נפשי' ח"א נגד חזקה כאן נמצא כאן הי' ע"ש ופנ"י בק"א כתובות סי' קע"ז משיג אפי' נגד עדים אמרי' שווי' נפשי' ח"א, וכ"כ ב"ש בעצמו סי' ז' ס"ק יוד, וסי' קנ"ו סקט"ו: