עט סופר חלק א לו

לאסור על עצמו דרך קנס לומר פתי פת כותי ועי' ח"ס ק"א ומרי"ט ח"א סי' צ"ב וח"ב סי' ג' ונב"י ח"ב א"ע סי' כ"ג משיג על השואל שכתב לומר מצד נדר, אם יאומר אחד ביום שני בשבת שהיום שבת יהי' אסור יהי' אסור במלאכה מטעם נדר א"כ איך אמר רע"ק לר"י שילך אצל ר"ג ביוהכ"פ שחל להיות בחשבונו ולמה לא נימא דר"י שוי' אנפשי' חיא מטעם נדר אלא ודאי כל זה שטות והוא מטעם דאדם נאמן על עצמו יע"ש, ושעה"ת כתב לק"מ דהא דאמרי' שהוא מטעם נדר כשיודע צד היתר ומ"מ אוסר ע"ע כעין דין רשב"א ביו"ד סי' א' בעדים מעידים ששחט והוא מכחישם שכוונתו הי' לאסור אף שיודע האמת ששחט, משא"כ ר"י לא רצה לאסור על עצמו אותו יום כי אם מצד שהי' חושב שבאמת הוא יוכ"פ ולכן הי' מיצר וכאשר א"ל רע"ק שכל מה שעושה ר"ג כדין הוא עושה עפ"י תורה אינו יוכ"ט ממילא לא נאסר עליו כי אדעתא דהכא לא אסר על עצמו, כיו"ב כתב בשעה"מ בשם תשב"ץ היכי שאומרת נתקדשתי בפני פלוני ופלוני עדים והן מכחישין אותה דלא שוי' ח"א ותלתה האיסר בעדים וכיון דליכא עדים ליכא איסורא עכ"ל, גם לא זכיתי להבין אם יאומר על שני בשבת שהיום שבת א"א לקבל כי שבת רק היום אשר שבת הקב"ה ולא יום אחר, גם יוכ"פ רק היום אשר נתקדש ע"י ב"ד אשר יש להם הכח לקבוע החדשים והשי"ת מסכים כאחז"ל לאל הגומר עלי, ועיי' כלל נ"א פרט ז' מה שהבאתי ממחנה חיים ודו"ק:

בפרט ב' מבאר שיטת רש"י שווי' נפשיה ח"א מטעם הודאה ולשיטת תוס' מצד נדר, ומביא בית מאיר קט"ו כתב דבר חדש שאפי' לדברי ר"ן שאינה נאמנות להפקיע שעבודא דבעל עדיין צריכין לדברי הרא"ש ביבמות דף כ"ד לפי שראו חכמים קלקול הדוחות (עי' פרט כי דברי הר"ן אינם מספיקים אלא למה שהקשה כיון דמדינא למ"ר חייב להוציא משום לתא דידיה איסר זה להיכן הלכ' ותי' מעיקר הדין לא הי' נאמנת, אבל ודאי משום לתא דידה פשיטא מהני מה משועבדת לו והוצרכני לדברי הרא"ש דלא כיש"ש פ"ב סי' י"ח ביבמות, ע"ש שמשיג כיון שוי' נפשי' אינה מצד נדר רק מטעם נאמנות, וכיון דלא מהני הודאתה לחוב לבעלה ליכא איסורי לגבי דידה כלל ע"ש:

ט"ז א"ע מחדש כלל חדש היכי דלא אסיק אדעתא לא אמרי' שוי' נפשי' ח"א, עי' בא"ע בסי' קנ"ב פסק המחבר אשה שאמרה א"א וגרושה אני נאמנת וכו' אם יש עדים שהי' א"א אינה נאמנת ואם נושאת תצא, אבל חוששין לדבריה ופסולה לכהונה לעולם, והקשה הב"ח למה אין חוששין לדבריה לחומרא להצריכה גם משני עי' ב"ש דהיא אינה נאמנות בשום דבר אלא היא יכולה לעשות את נפשה ח"א לכהן אבל להצריכה גט אין שייך לומר ח"א אלא אם הי' נאמנות היתה צריכה גט ובאמת היא אינה נאמנות ע"ב, וט"ז כתב נראה לתרץ כיון דעיקר טעם פסול לכהונה מחמת דשוי' נפשי' ח"א וכאן לענין היתר בלא גט מן השני אין שייך לומר שוי' נפשיה ח"א דהא לפי דבריה היא מותרת לכל העולם, אלא דאם יקדשני אתר יתפסו הקידושין לפי דבריה ותאסר על אחרים זה לא עלתה על לבה לחשוב על זה ולא שייך שוי' נפשי' ח"א אלא אם יש איסור בשעת דיבורה מחמת דבורה כגון לכהן דעכ"פ אסורה ליה באותה שעה ולא תהי' מותרת לו לעולם ע"ב, ועי' בצ"צ סי' כ"ד ושב יעקב א"ע סי' ג' כתב כעין זה דאם לא ידע שהוא איסר לא שייך שוי' ח"א וקצה"ח סי' פ' כתב לפי שמבואר בסי' ל"ד דהודאה הוי משים נאמנות דהתורה האמינו על נפשו לכל אדם בין באיסור בין בממון אין לחלק כיון דדבריו מקבלין כמו מאה עדים וכן תוכח מהא דאמר לא לויתי כאומר לא פרעתי ע"ב ובשעה"ת פרט י"א הביא כל הנ"ל, ועי' נב"י א"ע ח"ר סי' ט"ו כעין זה:

פרט ט"ו מביא חקירה נאה בשם שמן רוקח ביו"ד סי' א' כתב המחבר בשם רשב"א השוחט בפני עדים ואמר לא שחטיו אינו נאמן מיהו לדידיה אסורה דשוי' נפשי' ח"א, ויש להסתפק אם אירע כן בבהמה שלו והוא אמר לא שחטיו ועדים מעידים ששחטה אם מותרת לאחרים כגון שמת אי מותרת ליורשיו נימא כיון דבהמה הוא שלו נאמן על עצמו יותר ממאה עדים הרי הבהמה אסורה לכל העולם או דלמא דבתחילת נאמנות שלו אינו נאמן רק לאוסרה על עצמו אבל לא לאוסרה על אחרים ע"ש באריכות, ופמג"ד סי, א' אות ל"ט כתב לכל העולם ע"ב:

מל"מ פ"ט מאשות מביא תשובת שריב"ל שנסתפק באשה שאומרת נתקדשתי בפני פלוני ופלוני ובאו העדים ואמרו שלא נתקדשה בפניהם אי אמרי' שוי' נפשיה ח"א, ושעה"מ שם מסביר דלא שייך בכה"ג חד"א, כיון שתולה איסורה באותן עדים שהרי אין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' שניהם מודים, וכיון שהם מכחישים ממילא ליכא איסורא, משא"כ בנידון רשב"א בעובדא דשוחט דליכא האי טעמא מודה דאמרי' שוי' אנפשיה ח"א עי' פרט ט"ז בשעה"ת, ועי' בשלטי גבורים כתובות דף כ"ג אם השבוי' אומרת שנטמא ועדים מכחישים אותה ועי' ד"מ סי' ז':